צרות של עשירים, סליחה.

לפני המון זמן העלתה משהי לאתר פוסט בו היא מתלוננת שהיא יותר מידי אהובה ונערצת בבית הספר שלה וזה לפעמים מרגיש לה מוגזם וכו' ואני לא הבנתי אותה.
יש בנות (כמוני) שכמהות למעט תשומת לב, בנות שמרגישות שקופות, בנות שמלאי החברות שלהם מצומצם למדיי,
איך היא באה ומתלוננת על כך שהיא אהובה? זה ממש צרות של עשירים!
ואז לאחרונה הבנתי משהו והתביישתי בעצמי.
וזה המקום לבקש סליחה! מתנצלת ממש.
אני תמיד הייתי חיה בשאיפה להיות יותר מקובלת, יותר במרכז, והתבאסתי מעצמי שאני די בשוליים. ביטחון העצמי שלי היה באפס וממש השתוקקתי ליחס מהסביבה.
ולאט לאט התקופה האחרונה התחלתי להיות יותר במרכז בדיוק כפי שחלמתי. נהייתי די מפורסמת, וכבר לא הייתי בצד, בשקט שלי.
בכנסים של חב"ד לכל מקום שאליו הלכתי נתקלתי במשהי שמכירה אותי, שרוצה שאני אדבר איתה, אאיר לה פנים, אחייך אליה.
זה נחמד מאוד בהתחלה, הביטחון העצמי עולה לגבהים, את מרגישה אהודה.
אבל לאט לאט התחלתי גם להרגיש לפעמים קוצר רוח, זה באמת מעיק לפעמים.
קודם כל הפחד הזה מלפגוע בבנות שמצפות ממך לחיוך ואת עכשיו עייפה, או קצת ממהרת והם מפרשות את זה כהתנשאות או חוסר חיבה, ואז נפגעות. וזה כל כך קשה לחיות ככה, לדעת שמספיק בסבר פנים מעט מעונן, כדי לפגוע במשהי.
ודבר שני, זה באמת מעייף! לפגוש, לדבר, להתעניין, לחבק, לחייך, לכל כך הרבה בנות.
ונכון שאני אוהבת את כולם, אבל זה נהיה כמות גדולה שגורמת לעייפות ולפעמים גם לקוצר רוח.
אז נכון, זה באמת צרות של עשירים "אבל גם צרות של עשירים הם צרות" כדברי מיה קינן "וטיפשי יהיה לחשוב אחרת" ולדעתי הם אפילו יותר קשים, כי במקרה של צרות כאלה אף אחד לא מבין אותך, ואף אחד לא מזדהה.
כן, אני לפעמים לפעמים מתגעגעת לפעם, לתקופה שיכולתי לשבת ליד, יחד עם החברה מאחת הבודדות שהיו לי, ולהנות מהפרטיות והשקט.
מקווה שהצלחתי להסביר ולהבהיר את הדברים.
ובאמת שאני מתנצלת, הגבתי בלי הרבה אהדה והזדהות לאותה אחת, ועכשיו אני יכולה לומר לך ילדה, שאני מזדהה ומבינה איתך מאוד ומקווה שמאז את הצלחת איך שהוא לאזן את המצב.
תודה.