פתאום אני מבינה, שגם היא מבינה

הנושא שוב עלה, והכיתה סוערת. גם היא.
קשה לה. קשה לה להתלבט. קשה לה לבחור.
ואני מבינה, כל כך מבינה.
למרות שלי זה לא קורה.
היא ניסתה להסביר, רצתה שיבינו, שהמורה תבין. אבל לא הלך.
השיעור נגמר.
הדמעות זולגות לה מהעיניים בלי שהיא רוצה. היא בוכה.
זה מתסכל.
ואני מבינה, לגמרי- מבינה.
מנסה לעודד אותה, לתת לה מילה טובה.
אבל במקום זה יוצאים לי מהפה שברי מילים וחלקי משפטים קטועים.
מנסה לתמוך, לעודד.
לא הולך לי.
בנות אחרות באות, שואלות אם הכל בסדר. מחבקות, מבינות.
ורק אני לא מצליחה.
ואני מרגישה טיפשה. חסרת נאמנות מינימלית.
אני הרי בתפקיד של החברה הטובה,
אמורה לתת לה הרגשה טובה.
ובמקום זה אני רק יושבת לידה, שותקת.
שיעור חדש מתחיל,
המחנכת קוראת לה לשיחה.
ואני לא מצליחה להתרכז. משרבטת ציור לא ברור על דף מחברת.
מנסה להבין למה זה קורה דווקא לי.
לא מבינה.
סוף היום מגיע מגיע סוף- סוף.
אני הולכת לשירותים, היא שם.
המבטים מצטלבים במראה.
ואני בתנועה ספונטנית, בלי לשים לב,
משגרת לה חיוך. ענק.
חיוך שמביע את כל מה שרציתי לומר ולא הצלחתי.
חיוך מבין, משתתף.
חיוך שלי.
והיא מחזירה לי אחד כזה.
ופתאום אני מבינה,
שלעודד, להשתתף, להבין- לא חייב דווקא במילים.
פתאום אני מבינה,
שגם היא מבינה אותי.