פאנפייק מרגל להשכרה – עצרתי באמצע אולי אמשיך אי פעם😝

ב"ה

אייל התקדם בעייפות לעבר הכניסה לתחנת הרכבת ששילה הקטן עליו ושלושת ילדיו מקפצים מאחוריו בעליזות, כבר כמה ימים שהם מצפים בקוצר רוח לטיול הגדול שהוא הבטיח להם, הוא לא שיער מה זה ידרוש ממנו. מריבות בלתי פוסקות בדרך לרכבת שכללו: "אבא הוא לקח לי" אליצפן. "אבא תגיד לוווו" אלישמע. "אבאאא אני רעבההה תקנה לנו קולה במכונה" חוגלת. רק שילה הסתכל בסקרנות תינוקית על ההמולה שיצרו שלושת אחיו החורגים.
אייל השתיק את כולם באומרו באיום ש"הבא שרב כאן חוזר הביתה!" כולם השתתקו לדקות ספורות, והתהלכו בדממה לתחנה, הם התקדמו לבידוק הביטחוני והניחו את התיקים במסוע לבדיקה, אייל חיכה ששלושת ילדיו יעברו בבידוק ועבר גם הוא, המכשיר צפצף במחאה ואייל הושיט את ידו לכיסו כבקיא ורגיל להוציא את הרישיון.
הכיס היה ריק. הוא מישש אותו ביסודיות אבל התעודות שלו, לא היו שם. גם לא תעודת הזהות ותעודת הסוכן.
הוא טפח לעצמו על הראש, ופנה לאליצפן בקול רגיל לחלוטין: "אליצפנוש, יכול להיות שהתעסקת במכנסיים שלי אתמול כשנכנסתי להתקלח?" הילד הסמיק, עבור אביו התשובה הייתה יותר משקופה.
המאבטח התקרב אליו בפנים חמורות סבר, תוך שאלישמע שואל בקול צפצפני: "אבא, למה זה צפצף?" אייל נאנח, המאבטח כבר עמד מולו: "אדוני, רישיון נשק בבקשה."
אייל תקע בו עיניים שגרמו לבחור להסיט את עיניו במבוכה, "סורי, שכחתי את הרישיון בבית" הוא גיחך לעצמו, מסכן הבחור, בטח רק אתמול נכנס לתפקיד התינוק הזה וכבר כזה אקשן, מצד שני, אולי זה דוקא מעניין לו…
המאבטח התחבט לרגע ואז אמר בחשש: "אני מצטער, אני מחויב להזמין לך משטרה." הוא קירב את מכשיר הקשר אל פיו ולחש: "דרוש סיוע משטרתי, אדם נושא נשק ללא רישיון" לאחר מכן דרש מאייל להגיש לו את כלי הנשק שבבעלותו. לאחר התלבטות שארכה לא יותר משבריר שניה ולא נראתה כלפי חוץ, הוציא אייל את שני אקדחיו והניח אותם על השולחן הקטן, את הסכין הקטנה שבנדן חגורתו הוא החליט להשאיר אצלו, מוחבאת למקרה חירום.
"אתה בטוח שאין עליך עוד נשק? או כל חפץ מתכתי אחר?" שאל הבחור,
"בטוח." חייך אייל את אחד מחיוכיו המשכנעים.

בינתיים התגודדו אנשים רבים סביבו, לא כל יום יש מאורע כזה מסעיר בתחנה המשמימה, אייל הוציא את מכשיר הטלפון מכיסו וחייג במהירות לאפרת, היא ענתה ואמרה בשלווה, לא מודעת למצב: "מה קורה? נגמרה לך הסבלנות?" היא צחקקה, "רוצה לחזור איתם?" אייל התעלם מהמלל ואמר לה במהירות: "תקשיבי, יש פה איזה בעיה בבידוק הביטחוני, בואי מהר וקחי את הילדים" אפרת נבהלה כהוגן, אבל הביטחון ששזר במילותיו גרם לה להתעשת, לקחת את מפתחות הרכב ולנסוע לתחנה בזריזות.
הוא ניתק את השיחה ועמד להתקשר לאורי, כששוטר מגודל צץ מולו ואמר בקול מתנשא, כזה ששמור לאנשים שבטוחים שהעולם לא ישרוד בלעדיהם: "הגש לי את ידיך בבקשה." הוא שלף מכיסו זוג אזיקים. אייל משך את ידיו ואמר לחוגלת בנימה של הסגירה כלום: "חוגלתי, רוצי החוצה עם כולם, אמא עוד רגע תהיה שם ותיקח אתכם הביתה".
לאחר מכן חייך אל השוטר והגיש לו את שתי ידיו: "בבקשה", הוא לא היה יכול שלא להיזכר בעשרות, אם לא מאות הפעמים שעבר את הטקס הזה.

השוטר אזק את ידיו בקצת פחות ביטחון, והוליך אותו לניידת המשטרה, אייל לא ראה את ילדיו והתפלל שגם הם לא ראו אותו בבקשה, השם. שרק לא יראו את זה, שלא יראו שאבא שלהם נאסר. במיוחד לא חוגלת, לחלוטין הספיק לו המידע שאספה בשקדנות על המאסר שלו באוקראינה…
הרכב המשטרתי התקדם לכיוון תחנת המשטרה המקומית, אייל התלבט מה לעשות, לכאורה אין לו סיבה לברוח, הוא בישראל וסביר להניח שעוד שעה לכל היותר הוא ישוחרר, למרות שזה אפשרי כי השמירה סביבו הייתה די רופפת, האם יניחו לו להתקשר שיגיע לתחנה? הוא העביר בזכרונו מה החוק אומר במקרים כאלו.
הם הגיעו לתחנה ואייל הוצא מן הניידת, הם נכנסו למבנה שלדעת אייל נבנה בערך בשנות הבריטים, הוא תהה אם יוכל למצוא שם את השיגעון החדש של אלישמע מטבעות עתיקים, לא חשוב שזה יתחלף עוד יומיים, אבל אולי באמת אפשר למצוא כאן כאלו ממצאים.
הוא התקדם עם השוטר לדלפק בכניסה, השוטר פתח בדברים ואמר לעמיתו מאחורי הדלפק: "עצרתי את האדון הזה כיוון שהסתובב עם נשק ללא רישיון"
הפקיד הסתכל על אייל וניסה לנקב אותו במבטיו, אייל גיחך לעצמו, והחזיר לו מבט נוקב כפליים.
השוטר מצמץ ואמר בקול אדיש: "אתה יכול לבצע שיחה אחת קצרה, לא יותר משתי דקות", הוא הגיש לו טלפון משרדי שגם היה נראה שנלקח מהתקופה הנ"ל.
אייל ידע למי להתקשר, הוא הקיש במהירות את המספרים המוכרים וחייג, הנמען ענה מיד: "אייל".
"אלי. אני בתחנת משטרה בעפולה"
"עשר דקות אני שם" הגיב אלי ללא בהלה או סימן להתרגשות.
"תודה" ניתק אייל,

***

אלי יצא במהירות מביתו ועלה על האופנוע שלו, הוא התניע ועלה על הכביש הסמוך לביתו, הוא הניח שאייל ישרוד עוד כמה דקות בתחנה, והרשה לעצמו לנהוג במהירות איטית יחסית, רק 150 קמ"ש.
הוא תהה לעצמו במה כבר יכול היה חברו להסתבך עכשיו, אבל, כרגיל הוא לא שאל על אייל שאלות.
תוך דקות ספורות של נסיעה אלי זיהה את תחנת המשטרה, הוא חנה את האופנוע באדום-לבן, כמו אייל הוא לא ממש התייחס לחוקי החנייה והתנועה. אף אחד לא ימות אם יחנה כאן, נכון?
הוא עטה על עצמו את המסכה של "הסוכן הקשוח הכל יכול, כולם חייבים לי הכל" ונכנס לתחנה.
השוטר שעמד בכניסה זינק אליו ואמר לו בקול רשמי: "הכניסה אסורה."
"אה, כן?" שאל אלי בקול תמים, ונכנס פנימה: "מגניב".
השוטר היה המום, הוא נאלם דום לכמה שניות ואז פנה בשנית אל אלי: "אפשר לשאול מה אדוני צריך?"
"אדוני צריך שלא יפריעו לו, איפה המשרד של מפקד התחנה?" תוך כדי דיבור הוא שלף את תעודת הסוכן שלו, ולאחר שניה של מחשבה הוציא גם את אקדחו, להשלמת הרושם.
השוטר פער את פיו בתדהמה, ואלי גיחך: "תיזהר שלא יכנסו לך זבובים לפה, למה מסריח פה בקטע שבעצם יותר הגיוני שיכנס לך עכבר"
לאחר מכן התרצן ואמר: "איפה המשרד של המפקד אמרת?"
"ב-בסוף המסדרון" גימגם השוטר, עדיין בהלם.
אלי עקף אותו ונכנס למשרד בלי לדפוק: "אהלן" הוא אמר למפקד שהתאים לאווירה הכללית של התחנה, פרצופו הזכיר לאלי את הפריץ בספרוני הילדים שיש בביתו של אייל.
"איך… איך נכנסת? לא זכור לי שאתה רשום ביומן הפגישות שלי?"
"אני נרשם ברגע זה" אמר אלי ללא גינונים מיותרים: "העציר החדש שלכם?"
"סליחה, אני מבקש שתצא מהמשר—" אלי קטע אותו וקירב לפניו את התעודה שלו, המפקד נעצר ואמר לו בקול שניסה להיות סתמי: "מה איתו?"
"בפקודה, שחרר אותו פלוס התנצלות."
"אני לא בטוח שזה עומד בנהלים" גימגם שוב המפקד.
"אתה מעדיף להעיצר היום-מקסימום-מחר על ידי השב"כ?"
"מה? לא- לא.." האיום פעל את פעולתו והמפקד יצא מהחדר וסימן לאלי ללכת אחריו.
הם נעצרו מול תא קטן והמפקד פתח אותו באמצעות מפתח קטן, אייל ישב שם על כיסא והביט באלי בחיוך משועשע: "וואו, זה היה מהיר"
"מה לא עושים בשביל חברים?" נאנח אלי בברוטאליות, "למרות שזה כבר מוגזם אחי."
"מה מוגזם? מה עשית כבר? כולה נופפת בתעודה ונסעת עשר דקות באופנוע? יא עצלן"
אלי קיבל את העלבונות ברוח טובה והושיט את ידו לחברו: "קום כבר, מי שמדבר"
אייל נאחז בזרועו של אלי כקשיש שבע ימים ואמר בתשישות: "אחח העצמות שלי מאותתות לי"
"נפלא, גם שלי, אגב, צפה לזימון משמעת מהרמס"ד" צפה אלי את העתיד.