עוצמת.

ואז ממשיכה, עקשנית מאוד, ולמה מחפשת אותנו כשנעלמנו לנצח, נטפנו
טיפות אדומות על רצפה לבנה חלקה. לא הרגשנו כלום.

ומחר מחכה המון לגשם, נושמת רוח ברחוב יבש. שותקת. חצי עצובה כי
ככה.

ועוד פעם מאבדת את עצמי, משאירה אותי קפואה על אבן, לא פועמת יותר
ממנה כבר. מתעלמת משתינו. כי מה.

הלוואי והייתי צריכה מישהו. בינתיים רצה יחפה אל אור בקצה, מסונוורת.
לא עם אף אחד. לא איתי גם.

כי למי אכפת.

ואני ככה, צמאה, משתיקה אישונים מול אופק כחול מידי. מניחה ראש על
רצפה מעץ, מטביעה משוט.

אם רק.

ויכלנו לדבר, אני יודעת. אולי לא בעצם. זה מפחיד לי.
כמה חשופים אפשר להיות, זה מרעיד. חזק.

הייתי מכניסה רגל לשלולית מלוכלכת, הופכת ורידים לקרח, מתמכרת
ללהרגיש.

ובִּמקום ישבתי המון זמן, שרה לשמים. בערך. חונקת קצה של אצבעות
באוזן, ומתי אהיה שקט. אהיה אויר. מה זה אף פעם.

אז מה אם ערפל ולילה. לא מסכימה לעצור בכלל, עדיף להמשיך, אם
נפלתי, זה כי ראיתי מידי. בטוח.

עוצמת. עוצמת. עוצמת.
כי
ככה זה.