עדיין. ילדה. את.

את עדיין קצת. ילדה.
וכבר התרגלת לשים ת'ראש על כתף של עצמך, לחבק גוף שברירי, כי לא
שמעת גם אותך לפני. וניסית עוד.

ככה נלחמת ברוח, שרטת גשם בברזל של מטרייה, לא נשמת כי לא היה
מה. לא היית כי לא.

מי יידע שקצת רצית לברוח, לחפש ירח במקום אחר, שחור יותר, לצעוק
אותך על שביל עקום מחושך. לדבר אל שמים.

ופעם עוד חשבת שתצליחי לשמור על אנשים, להגן חזק מכפור, להפשיר
להם לב.

אם רק היית שומרת עלייך.
קצת.

ואת יודעת, כלום לא יישאר כל עוד השתנית כי כעסת שהיית, חסמת אותך
מאחורי זכוכית, פחדת לנפץ.

וקצת כאב לך כשהסתכלת חזק על אור כחול. הלחמת עיניים, עקשנית,
נשמת פחד. לא חלשה יותר.

רק חשבת שרצו למצוא אותך, אולי חיכית סתם. אולי אף פעם לא יבוא
מישהו, ירגיע שבסדר עכשיו. ודי. את בסדר. תהיי.

והיה לך קר טיפה כשנשמת אל רחוב קפוא, עטפת אותך. ככה פעמה לך
בטן, בקשה לכבוש מדרכה, להסתחרר עם רוח.
לשתוק.

ולשתוק. ולשתוק.

להיות קצת
ילדה.