סיפור קצר להצלתו של החטוף אבינתן אור

פעם, כשעוד ניסה לשמור על תמימותו וראה קרן אור שמרצדת על הקירות החשופים שסוגרים עליו, קיווה שזהו סימן טוב. הנה, באים חבריו לפלוגה שהתגייסו כדי להציל אותו. הם בטח פעלו במבצע נועז ומסוכן וכעת הצליחו להגיע עד אליו. משחררים אותו מהכבלים החונקים שעוצרים את דמו מלזרום בחופשיות.
אבל כשעבר את תקופת הסתגלותו הראשונה למנהרה, שהפכה למושא שנאתו, הבין שאחרי האור הדק שמתקרב אליו בא מחבל, אכזר יותר או פחות מאלו זרקו אותו לכאן, ומעביר לו סדנה קצרה, במקרה הטוב, של התעללות סדרתית.
יחד עם תמימותו שנספתה כאן, גם רגש התקווה שפיעם בו בשבועות הראשונים לחטיפתו דעך אט אט.
בשביל מה לקוות אם חייו נובלים כבר יותר מ-500 יום?
בשביל מה לקוות אם הוא בודד כאן, ועד לפני חודשים בודדים גם היה אזוק?
בשביל מה לקוות אם כשהסכים לעצמו לקוות – התקווה התנפצה לו בפנים כמו הפנס של המחבל שחתך את עורו כשהוטח בו??
זה היה מזמן כשהגיע לכאן החטוף הנוסף, שבור אפילו יותר ממנו. זרקו אותו עליו כשעשה את עצמו ישן. רק אחרי שהמחבלים פינו את השטח הוא קם מהר לגלות חבר חדש שנלקח משם יומיים אחרי. מותיר אותו בודד יותר משהיה לפני שבא.
מאז בחלומות שלו מככבים חטופים פצועים שמרביצים לו, הופכים גם אותו לפצוע.
לכן כשהלילה חלם חלום שונה, אחר כל כך מכל השאר, הוא קם שטוף זיעה והרגיש אדרנלין חזק מאוד שזורם בורידיו בטירוף, ואם לא יקפוץ ב-4 מטר מרובע שלו בזה הרגע – הוא לא ישרוד עד הבוקר.
זאת הייתה אמא.
היא הסתכלה לו בעיניים. המבט שלה היה חורך.
"למה?" היא שאלה.
"למה מה?" הוא החזיר. לא הבין ממה בדיוק היא מאוכזבת.
"איפה האור?" השאלה שלה הדהדה. "איפה האור??" הקול התרחק, היא נעלמה.
איפה הוא באמת, הוא התקיף את עצמו.
לאן הוא נעלם לו מהעיניים?
זה הדבר היחיד שעוד נשאר לו כאן, במעמקי השבי. הדבר היחיד שהוא אחראי עליו, הוא השולט.
אסור לו לאבד גם את זה!
וכשהוא רואה פיסת אור שבורה, דמיונית או מציאותית, הוא מעלה חיוך קטן על שפתיו, מדליק את הזיק בעיניו.