נשמה (לא) מושלמת

אבל לא הבנתי למה הוא לא רוצה להמשיך. הייתה פגישה טובה! ישבנו, ודיברנו, וצחקנו, ובאמת שהיה טוב.
אז למה הוא אמר לא?
עד מתי אני ימשיך להיות הזאת שפנויה תמיד, הזאת שמסמיקה בחתונות מכל הברכות של הנשים הטובות, הזאת שכבר לא יכולה לראות סגולות, הזאת שרואה את אמא מזילה עליה דמעות, הזאת שכולם למראה ראשה הגלוי מתפלאות.
ובאמת שנמאס לי. אולי פשוט נולדתי נשמה מושלמת? אולי אני שלימה ולא צריכה לחפש את החצי?
כשאני מדליקה נרות ומכסה את הפנים. אני מרשה לעצמי להתפרק, לבכות. מדמיינת אותנו, הדמות עדיין מטושטשת ולא ברורה. אבל הילדים שלי שם. ג'ינג'ים מתוקים ותוססים עם עיניים כחולות גדולות ותמות. והם שופכים את היין על המפה הלבנה החדשה. הם פוחדים שאני אכעס, המתוקים שלי. אבל אני לא כועסת. רק מחבקת אותם חזק ואומרת: ילדים אהובים שלי, יין שנשפך זה סימן ברכה, ואתם, אתם הברכה שלי"
מורידה את העניים מהידיים ונוחתת לעולם. ואני יודעת, שיום אחד הוא יגיע. וכשהוא יגיע, הוא יהיה הכי מושלם בעולם. ואז אני אבין שלא, לא נולדתי נשמה מושלמת. יש מי שישלים לי את החצי השני.