נעליים חדשות

באתגר הזה היית  צריכה לבחור דמות בחייך שעשתה לאחרונה משהו שהרגיז אותך. או שאולי היא מרגיזה אותך באופן כללי…

לנסות לדמיין שאת בעצם היא, להיכנס לנעליים שלה. לכתוב את אחת הסיטואציות איתה שממש עצבנה אותך, מהזווית שלה.

לצרף אח"כ שורה או שתיים מעצמך, האם הכתיבה הזו הולידה בך תובנות חדשות לגביה.

להלן התוצרים שלכן. האמת התרגשתי לקרוא! יש כאן תובנות נפלאות ובוגרות. לכתחילה היה מתאים להקדיש לכל אחת פוסט נפרד. לכן ממליצה ממש לקרוא בסבלנות ובכבוד הראוי כי כל השיתופים מיוחדים 🧡

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב עד חצי המלכות!

סופה שקטה
קמתי היום בבוקר מוקדם , כולי נחושה בהחלטה שלי..
מה נסגר עם החברה הזאת?
למה היא מתרחקת ממני? מי ישמע מה אמרתי לה..
אז נכון שהיא מושלמת והכל אצלה תותים והיא תמיד לומדת מההתמודדויות שלה (ורק אני לא) , אז מה הבעיה שתשמע קצת ביקורת?
מה היא לוקחת את זה קשה?
אני מעבירה במוח שלי אירועים שקרו… נכון , לא הייתי בסדר בכולם אבל לפחות שתאמר על זה משהו, היא לא מבינה שגם ככה קשה לי?
ההפסקה השניה היא הזמן מושלם לשאול אותה , ואני לא הולכת לוותר על כזו הזדמנות.
"סופה? בואי רגע לבחוץ , אני צריכה להגיד לך משהו.."
היא מסתכלת עלי במבט כזה נבוך שאומר 'ידעתי שהיום הזה יבוא'…
לא יודעת מה לחשוב כבר , מעדיפה להוציא את זה וזהו.. שתתמודד.
"תקשיבי סופה , אני קולטת שבזמן האחרון את מתרחקת ממני , לא בא לך לצאת בהפסקות איתי אבל עם בנות אחרות כן.. רק תגידי לי אם את עדיין רוצה להיות חברה שלי , כי אם לא אני ידע להפסיק לרדוף אחריך" , עשיתי את זה! השארתי אותה בלי מילים , והעיקר שהצלחתי לומר לה את דעתי הנחרצת (זה בחיים לא קרה לי קודם)
אני רואה אותה לוקחת נשימה עמוקה ומבינה שמשהו לא טוב עומד לבוא עלי
"תקשיבי חברתי היקרה , בזמן האחרון קלטתי שחברות צמודה לא עושה לי טוב , מבחינה רגשית קשה לי עם זה.. אז החלטתי לשמור על קצת מרחק בשביל עצמי , מבינה?"
את משוגעת. את פשוט חברה גרועה. תמיד בסוף את מאכזבת. מליון ואחת מחשבות עפות לי בראש , מרגישה כמו בדז'ה וו אחד וגדול
"טוב זה לא תלוי בי!!" עניתי לעצמי בלב.
ובקול אמרתי:" אני רוצה להבין למה את מרגישה ככה , זה קשור אלי? אני רוצה לדעת מה עשיתי לא טוב!"
בלי לדעת העברתי אליה את הכדור
"היי זאת לא אשמתך" (למרות שזו כן , ואין לי איך לומר לך את זה) היא חשבה..
"אני לא מאשימה אותך , פשוט זה מעיק עלי. את בסדר פשוט לי קשה עם זה" היא הדגישה . כל כך רגועה ובטוחה בעצמה.
כל כך מה שאני לא. אפילו שהתאמצתי כל החיים שלי לשחק משחק שלא שלי , לשחק מישהי שהיא לא אני , ולהיות המושלמת שכולם רוצות להיות לידה.
וכשהן לא , אז הם פראייריות , כי אני, יודעת מה הכי מושלם לעשות.
אבל בפנים בפנים , אני מסכנה. אני לא קולטת מה טוב בשבילי ומה רע , אני יודעת רק מה מושלם ומה לא.

———————–

היה לי קשה להכנס לעיניים של אותה חברה , ממש קשה… ולקח לי המון המון זמן לעבד את מה שעמד מאחורי זה. הבנתי עד כמה היא מתנהלת לפי הכאב שלה ועד כמה הוא משחק לה בכל החיים.

מסקנה: אל_תתנו_לכאב_שלכם_למנוע_ממכם_לצמוח#

אוהבת , סופה

יודעת מנסיון
אני יודעת שאת בטח שונאת אותי
האמת מגיע לי
שוב סובבתי את כל הסיטואציה והאשמה אליך
בזמן ששתינו יודעות שזו אני בכלל
אבל אני לא מסוגלת להשלים עם זה
ואני יודעת שאני פוגעת בך כל פעם מחדש
אבל אני לא מצליחה להפסיק
אולי זה מהאוגואיזם
אולי מהצד שאני לא מוכנה לתת לעצמי להיות אשמה יותר
כי יותר מדי שנים הייתי זו אשמה בכל דבר
ואת זו שסופגת את זה כל פעם
כי את תמיד שם
ואני שונאת לפגוע בך
אבל זה די אשמתך
אולי תפסיקי להיות שם בשבילי??
את לא רואה שזה סתם פוגע בך??
עד מתי תהיי שם בשבילי על חשבון עצמך?
מתי תתאפסי על עצמך
ותביני שאת לא צריכה אותי בחיים שלך
ואני זו שצריכה אותך יותר מדי
ולא נותנת לך את הכבוד והערכה שמגיעים לך
סליחה שאני כזו
עוד אחת מה'דפקות' שלי
וכנראה אני אמשיך עם המצפון הזה לכל החיים
ואמשיך להיכנס לך לחיים, שוב ושוב
כי לא מסוגלת לחיות עם זה
סליחה.

מעניין מתי הלופ הזה יפסיק כבר.
מעניין למה אני לא מצליחה לשנוא אותה.
מעניין למה זה עדיין גואה בי.
מעניין.

סתיו ד.
חברה שלי שעברה כיתה שאמרה עלי שקרים אצל המרכזת.

שוב אני לבד בכיתה.
אני מעבירה עיניים עצובות על הכיתה כולה, נתפסת על הקבוצה שבצד, כלום לא מעניין אותן חוץ מעצמן. אני פה לידכן!! אני לבד! אני לא אוויר! האמת, עלי שהייתי, לפחות בלעדיו אי אפשר לנשום. בלעדי? עובדה שהן חיות ונושמות ונהנות:(
בעיקר מרגיזה אותי סתיו, שעומדת שם במרכז הקבוצה ולא אכפת לה מכלום, שלא לדבר שהבנתי, (לא משהו מבוסס אבל מתאים לי…) שהיא רכלה עלי. היא בעצם זאתי שהורידה אותי בחברה!!!
דמעות עולות בעיניי. לאחרונה הן מכרות ותיקות שם. הן המכרות היחידות שלי בעצם…
אני יוצאת מהכיתה, כמה בנות חמודות מנסות לדבר איתי, אבל זה לא עוזר לי כבר. אני כבר מיציתי את עצמי בכיתה הזאת.
הדלת נטרקת אחרי בתפילה שקטה שלא אחזור לפה והדמעות בלי לבקש רשות כבר יורדות מעצמן. אוף.
"שירה?"
לא, לא, לא!!! ה' לא!!! רק לא המרכזת!!!
"כנסי לחדר שלי בסדר?" אני מהנהנת ושטף הדמעות שלי מתגבר. יופי, לא רק שאני לא מסתדרת חברתית אלא עכשיו אני גם הולכת להיות מהילדות המוזרות האלה שבסטיות של הרכזות.
לאיפה היום הזה עוד ידרדר?!
"בואי שבי". היא מחווה בידה על הכיסא שמולה ואני רק רוצה שבור יפער תחתיי.
"אני הבנתי, שירה". היא מנסה ללכוד את מבטי שנתפס בסוף בחוסר בררה. "שאת היית מאד בחברה ביסודי, מה קרה?"
אני בוכה, ממש, מתחילה לחשוש לשלום הריסים, הלב שלי מנותח על שולחן החדר, מדמם למוות.
"ילדה אחת…" המילים יוצאות ממני כועסות, פגועות, רודפות זו את זו, "עשתה לי…" אי מושכת באף, "עשתה לי שם רע…"
היא מבקשת את השם, אני נותנת, תחושה רעה מתחילה להתפשט בי. אבל אין כבר דרך חזרה.

זה נתן לי קצת נקודת מבט על ילדה בודדה בכיתה שלנו שאני הייתי מאד בעדה וניסיתי מלא לצאת איתה ויום אחד המרכזת קוראת לי וטוענת שזה בגללי. כעסתי ממש, לא הצלחתי לסלוח. עכשיו אני יותר מקבלת

חול של מאדים
רוגע.
אוויר.
בוקר אביבי ונעים של שבת בבוקר.
אחחח.
”ואת לא מבינה איזה חמודה היא!” אני אומרת בהתלהבות, ריקי, החברה הכי טובה שלי,
מקשיבה לי בעיניים כחלחלות, אכזבה מוזרה מנצנצת מתוכם, אבל היא בכול זאת מקשיבה לי.
מרותקת.
”אפילו דיברנו והיא ממש חמודה,” אני אומרת, נעצרת לרגע, ריקי מסתכלת עליי, ”מאיפה היא?”
היא מתעניינת, ”מירושלים נראלי,” אני מכחכחת בדעתי, ריקי פולטת איזה ’יפהה’ קטנטן, שותקת.
משום מה מתחשק לי להעביר נושא.
וזה אחד הדברים שאני טובה בהם.
היי.
רגע.
מירי?
כן כן.
היא עושה לי שלום.
אסור להחמיץ את הרגע הזה.
אני חייבת קשר איתה.
אמממ.
”הי, מירי!” אני מחזירה לה, אני מתקרבת, מחייכת.
אנחנו מדברות, השיחה קולחת בשטף, צוחקות.
מחייכות.
מעבירות חוויות.
”להתראות.” אני מנופפת לה לשלום, היא מחזירה לי.
אני מסתכלת על עצמי, מחוייכת.
ריקי מסתכלת עליי, שותקת.
תמימה שהיא.
”בקיצור, תקשיבי לדעתי..” אני מספרת לה על השטויות ועל הצמידים שלי ושל אח שלי, על אחותי הקטנטנה והמתוקה נורא.
בסוף אנחנו נפרדות.
היא הולכת לדרכה, ואני עולה בקלילות לבית שלי.
כמה טוב שיש לי חברות.
טובות.
טובות.
—
אמממ
אני לא דנה אותה לכלום, היא בנאדם עם לב זהב, טובה, פשוט הקשר שלנו היה הכי לא בריא בעולם.
והתובנה שלי, שהיא פשוט אהבה לדבר, ואהבה חברות.
והיא בסופו של דבר היא אדם טוב ואני הכי אוהבת אותה בעולם
ותודה על האתגר, היה כיף
פשוט כמו פצע פתוח שהרגע התרפא.

עז הרים
סך הכל רציתי להאיר לה את החדר!!!
למה היא סגרה את כל התריסים?
למה היא התחבאה מתחת לשמיכה?
למה היא עברה לחדר אחר?
רק רציתי לעשות לה שמח בלב…
הרי זה התפקיד שלי. לכן הקב"ה הביא אותי לעולם!!! כדי לצקת חום ואור בעולם!
אז למה היא ברחה ממני כמו מפני אש? (לא כמו. אני באמת – כדור אש…)

עז הרים אהובה! זו אני השמש. רק רציתי להאיר את החדר. את רוצה להישאר בחושך?
חבל.
אבל אני אכבד אותך.

המילים שלי: אמא'לה. שמש.
אלוקים שלח אותך אלי.
אותך, ואת כל המאורות האחרים… האנשים האנושיים שמנסים לשמח אותי…
איך לא קלטתי? תודה, אש מהממת שכמוך!