מתגעגעת. רק קצת.

זה גם כי אני קצת… לא מרגישה אותך כמעט, ובואי שגם את. וטוב
שהתרחקת. זה טוב לשתינו. באמת. רק טיפה מתגעגע לי בלילה.
טיפה. אבל זהו.

זה פשוט רק. סורי.
רק אוף על פעם. על מה שהיה. שלא יחזור. אוף על כאב של מישהי
אחרת עלינו. על מה שהיה שלם פעם. מלא בסימני שיניים היום.

רק אוף על השירים שבא לי לכתוב. ואין. בגללך. כי הפסקתי להרגיש.
לא מתגעגעת להתגעגע אלייך אולי, אבל לעצב כן. ועוד איך.
רק זה.

אני ילדה אבסורדית. אני יודעת. זה מוזר להנות מעצב. להתלקק
מעיסת מלנכוליה מלוחה.

מה עובר עליי שאני רוצה עוד. סתומה שכמוני. מה כיף בבור ענק
שפתוח שם. שואב לך איברים פנימיים. מה.

למה כל פעם מחדש אני רודפת אחרי כאב. מאושרת מכל טיפת דם
שנוזלת ממני לרצפה. שרוטה. כן.

ואיך זה שבחוץ לא רואים כלום בכלל. וכיף לי. אבל באמת. בעצמי לא
רואה על עצמי. כאילו יש לי שתי אני. ושמחה. וכאב. וצחוק.
וטוב לי.
כאילו.