משבר גיל ההתבגרת-הכל בגללך?!

בשעות האלה שאני מרגישה כל כך בודדה
אני כותבת
לתוך המגירה.
ככה זה ימשיך..
עד שאני יעבור את אותו הזמן שנקרא בשפת המומחים:
"משבר גיל ההתבגרות"
שם קודר סה"כ.
מסכן הגיל.
כאילו הכל בגללו.
אבל באמת שאם הייתי יכולה
הייתי צורחת עליו חזק כל כך
עד שהיה נגמר לי הקול.
הייתי צועקתת
למהה??
למה הוא היה צריך להכיר לי חברה ושמה חרדה??
למה הוא הכיר לי חדרון ושמו דיכאון??
למה היית צריך להכיר לי מציאות ושמה בדידות??
למה הכרת לי קשיים שנוגעים בקשרים??
למה הרסת לי את המקום בחברה??
למה השארת אותי לבד עצובה???
למה גרמת לי לשכוח מהזה לאהוב את הילדה היפה שאני רואה במראה??
למה לא נתת לי להעביר יממה בלי בכיות, דמעות??
למה גרמת לי להתמכר לכל האשפה שבעולם הגדול.
למה השארת אותי עוד השעות הקטנות של הלילה.
לגלול, ולגלול.
ליפול לבור עמוק, חסר תחתית
לאבד כל עיקרון, או תכלית.
להרגיש ריקה לשכוח מזו אהבה.
אהבה שבתפילה.
שבלימוד שיחה מתוקה.
רוקנת אותי בפנים השראת חלל ריק…
ומרוב שאתה כזה מעצבן ולא מובן
אפילו לא הצלחתי לשתף אף אחד.
כי לא הבנתי בעצמי מה באמת קורה כאן….
נוו "משבר גיל ההתבגרות" לא מגיעה לי איזו סליחה?
אני חושבת שבהחלט מגיעה.
אבל האמת…
אחר שאצעק עלייך חזק כ"כ….
אגיד לך תודה.
שלימדת אותי.
להתמודד לבד.
לאהוב את עצמי.
ולהעריך כל רגע בחיים שלי.
תכלס בסוף, אתה מחשל אותי.
אבל תחשל אותי קצת יותר בעדינות….
טוב?