כי אין.

ככה זה כשאין יותר.

וזה כואב לך נורא, אז את ככה, מסתכלת באישונים עייפים על כיתה, מתאפקת לא לדפוק ראש בשולחן, מצמידה מצח אל יד, מוצאת ת'עצמך נאבקת בלב.

ככה זה כשאין.

וזה מגעגע עד דמעות לפעמים. ומותר להקיא כששורף חזק מבפנים, לנשום טיפות מתחת לברז, לחייך למראה מלוכלכת מאנשים, ממים שנזלו כי אין מקום.
לרצות עוד פעם.

למה רעדת כשמצאת אותך על חוף, מה כיף בלהתקפל מול שמש, לעצום עיניים, מסונוורת, לפעום עם שיר. מה. למה.

ככה זה.

כשמילים הורגות בך נשימה ששמרת לאחרי זה, כי חשבת שנגמר. ולא. ובא לך לראות פתאום גומות בלחי, להזיע עוד פעם אחת, לחנוק סחרחורת בין ברכיים. כי אוף. ואוף. ואוף.

לא יכולה כשאת ככה, לא מצליחה להתנתק כבר, מגרדת רצפה באגודל אדום, לוהט.

ודי.

תנו שקט.

ככה
.