בכל הספרים שקראתי על מתבגרות, המתבגרת הייתה מדברת פתוח עם אמא, הגיעה לגיל והפסיקה, הייתה עצובה, חזרה להשתחנש.
אצלי זה לא ככה.
מגיל שמונה בערך אני זוכרת את עצמי מסתירה מאמא שלי דברים. לא רוצה לומר לה שאח שלי הרביץ לי, שכואב לי ברגל, ומפחדת בכל פעם שהיא הייתה קוראת לי לחדר.
למה? לא יודעת. זה מלווה אותי עד עכשיו.
לא מספרת לה שלא טוב לי חברתית/לימודית. שהמורה צעקה עלי, ושאני רוצה לקנות כמה דברים שפחות הכרחיים.
אני גם מתביישת לומר לה באלי נעליים רק כי חברות שלי מחליפות כל יום זוג ואני באה קבוע עם אותו אחד.
אבל לא זה העניין.
למה אין שום ספר שהבת אף פעם לא הייתה בקשר טוב עם אימה?
והיא לא צריכה לחדש ת'קשרים, אלא להתחילם מחדש.
איזה בסאה שאני לא ספר….
כי אם הייתי ספר, הייתי מדפדפת לעמוד האחרון, לדעת את הסוף.
להגיע ישר למצב שהכל טוב.
אם הייתי ספר, זה לא היה אמיתי. ולא היה איכפת לי.
6 תגובות
אאוץ. 😔
שתדעי שאת לא היחידה!!
ואני ממש מעריכה ומודה לך שהעלית את זה.
בהצלחה ענקית, ותעדכני אם איכשהו את מצליחה לצאת מזה..
מאן דהיא 💕
יוואוו נשמע קשוח ממש!
אולי פשוט תנסי לדבר איתה על זה. פתוח. בטוח יעזור…
אני לא מסכימה עם מה שאמרת.
לגבי הקושי- שולחת חיבוק🫂
זה יעבור.
מנחם אותך?
תנסי להרגיע את עצמך שאמא שלך הכי טובה בעולם ויום אחד תאזרי אומץ ותגידי לי מה מפריע לך ומה מציק לך
תודה על התגובות🙃
ואולי באמת… יום אחד
אולי את תכתבי את הספר הזה.