כבדי את אימך 4#

בכל הספרים שקראתי על מתבגרות, המתבגרת הייתה מדברת פתוח עם אמא, הגיעה לגיל והפסיקה, הייתה עצובה, חזרה להשתחנש.
אצלי זה לא ככה.
מגיל שמונה בערך אני זוכרת את עצמי מסתירה מאמא שלי דברים. לא רוצה לומר לה שאח שלי הרביץ לי, שכואב לי ברגל, ומפחדת בכל פעם שהיא הייתה קוראת לי לחדר.
למה? לא יודעת. זה מלווה אותי עד עכשיו.
לא מספרת לה שלא טוב לי חברתית/לימודית. שהמורה צעקה עלי, ושאני רוצה לקנות כמה דברים שפחות הכרחיים.
אני גם מתביישת לומר לה באלי נעליים רק כי חברות שלי מחליפות כל יום זוג ואני באה קבוע עם אותו אחד.
אבל לא זה העניין.
למה אין שום ספר שהבת אף פעם לא הייתה בקשר טוב עם אימה?
והיא לא צריכה לחדש ת'קשרים, אלא להתחילם מחדש.
איזה בסאה שאני לא ספר….
כי אם הייתי ספר, הייתי מדפדפת לעמוד האחרון, לדעת את הסוף.
להגיע ישר למצב שהכל טוב.
אם הייתי ספר, זה לא היה אמיתי. ולא היה איכפת לי.