חלונות קופצים

קורה מעט מאוד שאני מדפדפת באלבום התמונות של חיי בנחת.

לא ההוא שבמצלמה, שם אני אוהבת לעקם פרצוף על הפרצוף שלי שבתמונה.

לא ההוא עם התמונות האמיתיות, שפיתחתי פעם.

אלבום הזכרונות שנמצא באחד המדפים במוחי.

במקום לשבת על ספה עם כוס שוקו (סליחה, למה זה נשמע מוזר?! מתחשק לי לכתוב שוקו ולא קפה), לנעוץ את מבטי בקיר ולהיזכר בשלווה – בדרך כלל האלבום הזה נפתח לי ב'בום' באמצע כל מיני דברים.

למשל, אני יכולה לשרוך נעלי ספורט ופתאום להיזכר בנעלי הספורט הראשונות שהיו לי.

אני יכולה לרוץ במדריגות (לא כדאי) ולהיזכר איך פעם "נפלתי מכל המדרגות", כמאמר הכתוב שמישהו פעם כתב.

ואז להיזכר כמה זה כאב, ופתאום לשם לב שגם עכשיו כואב לי משהו.

הבנת? זה יכול להיות מעגל זכרונות הווה-עבר-הווה-עבר-הווה. 'נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום…'.

אז מה שקרה השבוע, שאמרתי למישהו "לא".

והוא היה נודניק מארץ המדבקות. משכנע, מאשים, מלחיץ, מאיים, דביק.

מנסה שוב מפה, מנסה שוב משם.

אמרתי, נודניק.

אבל לצערו הוא נתקל בקיר מאוד אדיש ומעצבן. ופעם ראשונה שמתי לב שאני מסוגלת לעצבן מישהו ואפילו לא להצטער על זה. כי פשוט לא התאים לי מה שהוא דרש והיתה לי כל הזכות לסרב.

וכי גדלתי.

כך אמר אלבום הזכרונות לי, שמיד קפץ כמו פרסומת בחלונות קופצים, או כמו גוגל שאוהב להזכיר לנו "הבט בזכרונות שלך מלפני 300 שנה…" – 'פעם לא ידעת לומר לא' הוא סיפר לי.

נכון, הייתי מעדיפה לעשות פשרה, להסכים חלקית או אפילו פשוט להסכים על חשבוני. כי לא היה לי נעים לסרב ולצאת "קשה" "מעצבנת" או כל מיני מילים אחרות שיש אנשים שמעדיפים שלא יחשבו עליהם ככה.

ופתאום לא אכפת לי מה הוא יחשוב. מה יחשבו בכלל.

כי תמיד מישהו יחשוב משהו, ואח"כ הוא יחשוב עוד משהו על עוד מישהו, וגם אני חושבת כל מיני דברים על כל מיני מישהו'אים.

והעיקר הוא המעשה. המציאות.

והמציאות תהיה מה שאני אחשוב עליה.

ואני חושבת, שכבר לא תמיד מתאים לי לשלם מחירים רק בגלל מה שאולי יחשבו עלי.

ולא אכפת לי מה תחשבו על זה 😜

שבוע מבורך מלא ברכה ובשורות טובות!

חני