חיבוק גדול לאחינו המפונים שעוברים כל כך הרבה

היא קמה בבוקר לצליל השעון המעורר, הריח של הסדינים הלבנים מציף אותה היא מסתכלת ימינה רואה שאחותה עדיין ישנה היא קמה מתנוחת השכיבה אומרת מודה אני נוטלת ידיים ומרגישה את הדמעות עולות היא ממהרת לחדר השירותים שההורים שנמצאים דלת ממול לא יכנסו ויבחינו בביתם הגדולה הדומעת.

מספיק קשה להם עם כל המעבר.

היא מביטה במראה מתוסכלת מהמצב.
בוקר שלישי כבר שהיא מבלה בחדר הזה החדר במלון שפונו אליו
כל כך מאתגר לחיות ככה היא מתגעגעת לחדר שלה למרות שעד לפני פחות משבוע לגמרי לא חיבבה אותו במיוחד
היא כל כך מעריכה אותו עכשיו.

היא יכולה רק לדמיין שוב על לשבת על שולחן העץ שלה שקיבלה בירושה הישר מהחדר הישן של הוריה או על הארון הזזה הלבן שלה שבטח מנופץ לרסיסים ביחד עם שאר הבית שכל כך אהבה והעריכה עכשיו.

ולמרות שהבנות בבית ספר החדש מתייחסות אליה יפה היא מתגעגעת לחברות שלה שפזורות ברחבי הארץ
ומה לא הייתה נותנת בשביל לשמוע את הקול שלהם ולא דרך המכשיר החשמלי שנקרא טלפון.

היא מתגעגעת כל כך לחייה הישנים ובליבה נשארת רק התקווה לימים יפים יותר ימים של גאולה ימים של אור ואחווה
לפחות תפילות מתוך הנשמה היא הרוויחה בתוך כל הצרות האלו,כי כל מה שנשאר לה זה רק לקוות ולהתפלל שבקרוב מאוד כל זה יגמר.