זעקה של שקט

בבוקר ההוא, השמש עלתה מעל ניר עוז, אבל החושך כבר חיכה בפנים.
שירי חיבקה חזק את כפיר ואריאל, ניסתה להסתיר בגופה את הזוועה שהתדפקה על הדלת.
יריות, צרחות, דפיקות חזקות, ואז הדלת נפרצה.
הם נלקחו מהבית שהיה אמור להיות המקום הבטוח שלהם.
נחטפו אל הלא נודע, נקרעו מהחיים שהיו שלהם, מהאהבה שהגנה עליהם עד הרגע האחרון.

במשך ימים ארוכים היו כלואים, לבד, קטנים כל כך מול רוע שאין לו גבול.
האם כפיר ניסה לשמור על אריאל, כמו שאח גדול אמור?
האם שירי לחשה להם סיפורים כדי להרגיע אותם?
האם מישהו שם נתן להם רגע אחד של חסד?

ואז הגיע הסוף. אכזרי, חסר רחמים.
לא הייתה הצלה.
לא הייתה דרך חזרה.
נרצחו רחוק מהבית, רחוק מהחיים שהיו צריכים להיות להם.
אמא שהגנה בגופה, תינוק שלא הספיק לגדול, ילד שלא הספיק להבין למה העולם מתהפך עליו.

ולא רחוק משם, אבא שלהם, ירדן, נלחם על חייו.
לא ידע שהם כבר לא כאן. לא ידע שכשהוא יחזור – הוא יחזור לבית ריק.
הוא שרד את הזוועה, רק כדי לגלות שאין יותר למה.
שכל מה שאהב נעלם.

הם היו צריכים להיות כאן.
לשחק, לצחוק, לחלום.
לא להיות שמות ברשימה.
לא להיות זיכרון כואב.

אבל אנחנו זוכרים.
אנחנו לא נשכח.
כפיר, אריאל, שירי וירדן – הייתם אור, ונלקחתם באפלה.
אבל השמות שלכם יישארו חקוקים לנצח. 💔