התפילה של ינשופית🦉

היום, היום היא תתפלל כמו שצריך. ינשופית קמה עם החלטה נחושה.
ההחלטה הזו גם הולכת איתה לבית הספר.
ההחלטה הזו מורידה איתה את הילקוט, מניחה ליד השולחן.
היא גם הולכת יחד איתה אל המראה ליד הכיורים, לסדר את השיער, כיאה לפני הפגישה עם המלך.
ההחלטה הזו מושיבה אותה על הכיסא בדיוק בזמן של הצלצול.
ההחלטה הזו גורמת לה לפתוח את החת"ת מיד, ולהתחיל לומר "נכון לומר קודם התפילה…"
פיהוק קורע אותה משמאל, עייפות חובקת מימין.
פתאום אין החלטה, אין רצון, אין נחישות. כולם מתפוגגים. יש רק ילדה אחת, מתבוססת ב"אין לי כוח".
מסביב בנות נעמדות לברוך שאמר, ישתבח, שמונה עשרה. עלינו לשבח. ועל כן. תהילים.
נגמרה התפילה.
נגמרה ההחלטה, אין יותר אותה.
ינשופית יוצאת לדבר עם חברות, להסיח את דעתה מהיצר הטוב שמכה בתוכה על חטא.
לאן נעלמה הנחישות, והרצון הטוב?
(אבדה נחישות לינשופית. אנא, כל המוצא, החזירו במהירות!!! בתודה, ינשופית.)
אחר כך יש יום. רגיל. וארוחת צהריים. ושיעורי בית.
ושמש שמפהקת, מחליטה ללכת לנוח קצת.
ינשופית מזנקת. אם לא שחרית – אז לפחות מנחה!
היא נעמדת, ומתפללת. אשרי. שמונה עשרה.
ושוב המילים מתבלבלות לה, זוחלות מתחת ללשון ומשחקות איתה מחבואים-תופסת-דג מלוח.
ושוב, היא, לא, מתפללת, כמו, שצריך.
השמש נוטשת אותה, משאירה חושך על העולם.
וינשופית אחת שלא מעזה לבכות, ולא מעזה להבטיח ש"מחר, מחר יהיה יותר טוב."
אבל אין לה בררה אחרת. וינשופית נשענת על המעקה במרפסת, מסתכלת על הרחוב שמתחת,
ויש לה דמעה בעין, ועל הלחי, ועוד אחת נושרת אל כף היד,
ועוד אחת נטמעת בין המרצפות, משקה שם את הצמחים, שיזכו לצמוח מדמעות של רצון יהודי טהור,
והיא מבטיחה, ינשופית. היא מבטיחה: "מחר, מחר יהיה יותר טוב. מחר אני אהיה יותר טובה."
כי בסופו של דבר, גם ינשופית יודעת, שאחרי כל יום, מגיע יום נוסף. חדש, טרי. ואיתו – הזדמנות.