התחפושת החדשה שלי

-"אני יצור רע מעללים" טפח על בטנו

-"נכון" פיהקתי, "תמיד אמרתי"

-"לא נכון, לא תמיד את אומרת. לפעמים את אוהבת אותי"

-"סליחה?!"

-"כן", חשף שיניים כחתול רעב, "כשאני מתחפש טוב"

-"למשל?" דריכות נשבה בשערותיי

-"כשרבת עם אחותך מי תגיד ראשונה דבר תורה, אני הייתי התירוץ שחזרת עליו שוב ושוב שחייבים להתחיל עם שיחה מקורית ולא תקציר מ'שולחן שבת'. נכון הרגשת צדיקה גדולה? אז אני עשיתי את זה. רציתי שתריבו ממש חזק והצלחתי. ככל שאת מרגישה צדיקה וצודקת יותר – זה אומר שעשיתי עבודה טובה יותר…"

עוד הוא מדבר ואני כבר חולצת נעל ומכוונת לבין עיניו—

"הי! תרגעי, את ביקשת הוכחות, נכון? בואי נמשיך. זוכרת שלא ענית לטלפון של חברה שלך דבורי? היית מאוד מרוצה מעצמך כי סברת שחסכת שיחה של לשון הרע, בזמן שאני זה שרציתי שלא תתני לה את תשומת הלב שהיא כל כך זקוקה לה ושתלתי לך את התירוץ הזה במוח. הי מה את מתחממת?"

הוא התכופף מתחת לשולחן בזמן שרדפתי אחריו וספל מים קרים בידי.

"חצוף אחד" צרחתי "אני גומרת איתך עכשיו ולתמיד"

כל השכנים יכלו לשמוע את צרחותיי הנואשות.

והמכוער הזה, שמחליף פה לבושים מול עיני הקמות מתגלגל מצחוק—

-"מה מצחיק אותך, חלאה?"

-"חח שגם עכשיו… חי חי את… חו חו" הוא השתעל והשתנק ונהנה מכל רגע "כח כח כח גם עכשיו את עובדת עבודה זרה בזכותי כי 'כל הכועס כאילו…'"

אההה אהההה אהההה—

לא נתתי לו לסיים ודחפתי אותו החוצה בכוח הכעס שלי. כפתורי החולצה הלבנה הישיבתית שהשתמש בה נשרו על רצפת החדר. רעש הטריקה הדהד בין הקירות.

התיישבתי מתנשפת על הכיסא. רועדת כולי בזעם ובעייפות ויודעת ששוב נכשלתי. שוב חמק ממני שורש העניין.

היצר הרע שלי לא יברח ממני במקלות. בדיוק כמו שהוא עובד עלי ולובש כל פעם בגד צדקני אחר – גם אני צריכה לעבוד עליו. כשאני צועקת אני מגלה לו את כל חולשותיי, חייבים להפסיק עם זה.

וכך, חמושה בהחלטה החדשה שלי, התלבשתי בשמלת הרוגע הכחולה המנצנצת והבטתי הישר בגבותיו הסבוכות, המתרוממות מעל זוג עיניים קטנות ותמהות.

כן. היה לי ברור שלא הצלחתי באמת להשאיר אותו מחוץ לחדר, הוא תמיד חוזר בסוף.

אבל לא. לא תמיד הוא ינצח.

-"קח מסרק לגבות" חייכתי אליו.

-"לא צריך" שחה קומתו והוא הסתובב באחת "אני אסתדר לבד" הוא לא אוהב כשאני נחמדה, גיליתי בסיפוק.

-"תשאיר דלת פתוחה אחריך, אתה תמיד מוזמן שוב" זימרתי באזניו, נהנית להשתמש בתחפושת החדשה שלי.

הוא התכווץ לנקודה קטנה קטנטנה— ונעלם.

עד הפעם הבאה.