הם היו צריכים להיות בבית.

כפיר היה אמור לשחק עם הצעצועים שלו, לצייר ציורים שייתלה אחר כך על המקרר.
אריאל היה אמור להתכרבל בזרועות של אמא, לשמוע שירי ערש ולחייך מתוך שינה.
שירי הייתה אמורה להיות שם בשבילם, להחזיק אותם קרוב, לוודא ששום דבר רע לא יקרה.

אבל במקום זה, הם היו במקום שלאף אחד לא מגיע להיות בו.
במקום של פחד, של חושך, של חוסר ודאות.
נחטפו מידי העולם ונלקחו אל התופת, אל הגיהנום.

אני מקווה שהם לא היו לבד.
אני מקווה שכפיר החזיק חזק את היד של אמא.
שאריאל לא הספיק להבין כמה רע מסביב.
ששירי חיבקה אותם עד הרגע האחרון, הגנה בגופה, ניסתה בכל כוחה לתת להם עוד קצת ביטחון, עוד קצת חום בתוך קור של אכזריות שאין לה שם.

זה לא היה צריך לקרות.
ילדים לא אמורים למות.
אימהות לא אמורות למות כשהן מגנות בגופן.
משפחה שלמה לא אמורה להימחק, רק כי הייתה במקום הלא נכון בזמן שהרוע החליט לבקר.

כפיר, אריאל, שירי וירדן – אתם בלב שלנו לנצח.
ואנחנו לא נשכח. אף פעם.