הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי

רק רציתי להתערבב חזק, להרגיש את זה רועד בפנים, צורח בלי קול,
לדעת שיש אותי. לא אין.

רק כמעט פלטתי בקול מילים שפחדתי לחשוב בשקט, מתחשק לי לבעוט
אותי על פסים של רצפה לפעמים. לדרוך. לא להרשות לי לרצות יותר. מה
נורמאלי פה. מה.

אנ'לא שמש. אפילו שמשהו בי צל, אפילו שרוקד בי כדור כתום, שורף לי
גרון בשקט. אני לא. זה מפחיד להיות אור.

לא יכולתי להישאר, זה היה רק לברוח. או שהייתי קושרת אותי, מכניסה
לקובייה, שואבת אויר לוואקום. הופכת שקופה.

הלוואי שהיה מתפרק לי קול, מצטרד לעשרות קווים ארוכים. נקודות. הייתי
מביאה אותי. ככה. קרובה. לוהטת מאושר.

זה קל לשגע לב. רק מראים לו אהבה, מכסים חזק, חושפים שוב. זהו. הוא
לא יותר. מכפת לי.

ואין לי מילים בכלל, זה רק נראה שכן. רק מוצאת ת'עצמי בחושך, מושכת
כובע של קפוצ'ון על פנים, מדברת אותי בשקט.

זה. מוזר.
אני.