היה. בסדר. >>

קוראים לי איתי. אני בן ארבע.
אני ילד טוב, באמת. אני לא מבין למה כולם כל הזמן כועסים עליי.

היום בגן המורה אמרה לכולם לצייר משפחה. כולם לקחו צבעים והתחילו לצייר.
גם אני רציתי.
אבל הקופסה עם הצבעים הייתה פתוחה מדי, כל הטושים הפוכים, מכסים אבודים, צבעים לא נכונים.
הרגשתי איך הכל נסגר לי בפנים. זה לא אמור להיות ככה. זה לא בסדר.

אז סידרתי. סידרתי הכל. מכסים על הטושים, כל צבע חזר למקום שלו, אדום עם אדומים, כחול עם כחולים.
לקח לי המון זמן. כשהסתכלתי סביבי, כל הילדים כבר סיימו לצייר.

הגננת ראתה שלא התחלתי. "איתי, למה אתה לא עובד?"
רציתי להסביר לה, באמת, אבל המילים לא יצאו לי כמו שצריך. הן הסתבכו לי בפה. אז היא כעסה.

"אתה שוב מתעכב, איתי! נמאס לי מזה!"

הלב שלי התכווץ. לא רציתי לעכב. לא רציתי לעצבן. רציתי פשוט… שיהיה בסדר.

בהפסקה ניסיתי לשחק עם הילדים. הם שיחקו תופסת, צחקו חזק מדי. הרעש דקר לי באוזניים. ניסיתי להגיד להם לשחק יותר בשקט, אבל הקול שלי לא יצא. אז כיסיתי את האוזניים ורצתי להתחבא בפינה.

"מה קרה איתי, למה אתה מוזר?" שאל דניאל.
"אני לא מוזר," רציתי להגיד. אבל לא אמרתי כלום.

בצהריים חזרתי הביתה. אמא חיבקה אותי, והרגשתי את הריח שלה, של מרק חם ונקי. היא ראתה שאני שקט. "איך היה בגן, מתוק שלי?"

הסתכלתי עליה. רציתי להגיד לה הכל. על הצבעים, על הרעש, על איך שהעולם שלי עובד אחרת משלהם. אבל פחדתי. פחדתי שגם היא תכעס.

אז אמרתי רק שתי מילים.

"היה. בסדר."