בין צלילי הקרב//סיפור

יום הכיפורים תשל"ד, 6 באוקטובר 1973

"כאן מפקד גדוד 53…" קולו של יוגב מקוטע, ידיו שאוחזות בקשר מזיעות.
שקט דממה.
"מבקשים אישור לכניעה" האויר נסחט מריאותיו של יוגב.
אף מפקד לא רוצה להיות במצב כזה, להיכנע לאויביה המרים ביותר של מדינת ישראל. אבל אין לו ברירה, המצב קשה. הקרב כמעט מוכרע ולרעתם. עם כל הקושי יוגב יודע שזה המעשה הנכון לעשותו.

דממה סמיכה ענתה לו בתשובה. ליבו של יוגב צנח בקרבו, לא עונים. מה עליו לעשות?
יוגב עוצם עיניו אחר פוקח אותן במהירות. מצבם של חייליו גרוע, פצועים רבים, תרופות מעטות שאוזלות, ידיו של טל רביב, החובש המסור. רץ בלא נשימה בניסיון להציל חיים, לתת לחיילים כמה שאפשר עוד טיפונת מהמצרך הנדיר – ידיו של זה, קצרות מהושיע.
אבל הוא מפקד, חייליו תלויים בו, הוא לא יכול לתת להם למות בקרב.

"נכנע?" קולו של ירדן מעשי, אבל אי אפשר להתעלם מכאב שנשזר באישוניו.
"אם זה מה שצריך לעשות, אז כן, נכנע" יוגב חושק לסתותיו וכולא אנחה כבדה בליבו.
"לא המפקד…!" קרא בכאב יהודה, אחד מהחיילים הפצועים באופן קשה.
"אי אפשר להיכנע המפקד! אני אלחם עד טיפת דמי האחרונה!" יהודה זעק בטירוף חושים, מעורפל מכאב.
רביב, החובש. נרכן אל יהודה וניסה לנחמו ולהקל על כאביו.
"לעלות להיכנע המפקד?" שאל ירדן במעשיות.
"אני אעשה זאת" קולו של יוגב כבד, נעליו בוססו בדם.
"אל אף שזה לא נראה כך, במצב זה להיכנע זה להילחם בשביל החיים"
ירדן נד בראשו בשתיקה. רביב מתרומם מעם הפצועים וניגש אל מפקדו: "ובמפקדה הסורית המפקד? לא ייתנו להם טיפול מסור של—"

הקשר מטרטר, מגלה אותות חיים. יוגב עוצר בתנועת יד חפוזה את החובש.
"גדוד 53..?" קולו של הקשר צעיר ומלא מרץ.
"שלחו לנו מיקום, עזרה צבאית תגיע ותחלץ אתכם מהמקום באופן מיידי–"
עיניו של יוגב התעגלו בהפתעה. רביב רכן אל הפצועים ולחש להם מילות עידוד על אוזניהם.
יוגב שחש את מלוא כובדן של השעות האחרונות, בתור מפקד, פתח אגרופיו הקמוצים בנשיפת הקלה.
ייתכן ויהיה סוף לסצנה המחרידה הזו.
ייתכן אף סוף טוב.

"המפקד..?" קולו של יהודה, פקודו הפצוע, קרע את שרידי מחשבתו של המפקד הצעיר.
"כן יהודה?" קולו רך, אבהי משהו.
"המפקד…" נשימתו חרחרה, פניו נטולות כל צבע. רביב זינק אל יהודה ובחן את מצבו.
"מה…?" יוגב פונה לחובש בפנים חיוורות, רביב מרים ידיו בחוסר אונים.
"ה..מפ..ק.ד.." לחש יהודה ויוגב זינק אליו, לשמו מילותיו האחרונות של פקודו.
"שמע ישראל" נשיפה מאומצת.
"ה' אלוקינו" בעיניו של יהודה כמעט כבה זיק החיים.
"ה' אחדד!" גופו של יהודה נשמט על רביב שהחזיק בו כל העת. ממשש את מקום הלב שפעם במשך תשע עשרה שנה.
לא עוד.

יוגב מתרומם בכאב, לעולם לא יתרגל אדם לאבד חיים.
טל רביב נד בראשו בכאב עצור.
דלת הטנק נפרצת.
כוחות צבאיים נכנסו פנימה, פינו את החילים הפצועים והעלו אותם לטנק משוריין.
וזה היה סוף.
זה היה נס.
צלילי הקרב נדמו.

כשיוגב עמד מעל מצב השיש, מצבה שקברה תחתיה את חיים שלמים.
הבין פתאום, שמשאלתו האחרונה של יהודה התמלאה:
הם לא נכנעו. אלוקים עזר להם.
ויהודה, כמו שהצהיר בגבורת הרוח, נלחם עד טיפת דמו האחרונה.

כשעמד יוגב להספיד פקודו, החייל בעיניים עזות המבע שב וחייך את חיוכו המוכר מעל קברו.
וכשנזכר יוגב בעוז רוחו של יהודה, זעק בכל כוחו:
"שמע ישראל!
ה' אלוקינו
ה' אחדדד"
אלו היו מילותייך האחרונות יהודה,
מילותיו האחרונות של האדם מעידים על דבריו החשובים לו באמת"
—
—
–
אם יש ביקורות או הערות אשמח לשמוע…:)