בימים ההם בזמן הזה…⏳

הרחובות עתיקים, שקטים. חיילים צועדים ברחוב במקצב אחיד, שומרים על ארשת פנים חתומה.
'זה בטח לא צה"ל' את מחייכת חיוך קטן. כואב לך הראש, והחיילים החמושים לא עוזרים לשלוות רוחך.
ליד אחד מבתי האבן, ישנו מטבע זהב נוצץ. חרוט עליו סמל המקדש ועלה זית.
את שורקת בהתפעלות ומכניסה את המטבע לתיק הקטן.
לאיפה צנחת עכשיו? עדיין כואב לך הראש. את עוצמת עיניים בחולשה.

דקות ארוכות את מסתובבת בין בתי האבן העתיקים, נכנסת לסמטאות חשוכות, לחורשות קטנות.
את מתכופפת, לפנייך פתח מערה קטנה, מכוסה בהסוואה כמעט מושלמת בענפים ועלים מלבלבים.
את כורעת ברך ליד פתח המערונת, מטבע הזהב הנוצץ התגלגל בפתח המערה, נעלם.
את נושכת שפתייך בחוסר אונים. ואחר בהחלטיות שמקורה חציו מעקשנות וחציו מפזיזות-
את נכנסת למערה. לבדך.

ילדים וילדות בגילאים שונים, ישבו בפתח המערה, תלתליהם נופלים על פניהם במלאכיות כובשת.
משחקים במין ריבוע קטן, שסופו מחודד, מסובבים אותו הלוך ושוב…
ס-ב-י-ב-ו-ן! הכל מתבהר פתאם, הילדים המערה. כדי שהוריהם יוכלו ללמוד תורה ולעסוק במצוות הדת היהודית!
הרחובות שקטים. החיילים היוונים עם ארשת הפנים החתומה.
ובכן, ילדונת. את בתקופת נס חנוכה!
את כובשת בכוח חיוך קטן שברח מזויות פיך.

"זהו שייך לך?" בן החמש מביט בה בעיני תכלת זכות, טהורות. פותח את ידו הקמוצה, המטבע הנוצצת שוכנת בכף ידו של הקטן.
"תודה" את לוחשת, נרגשת להחזיק במטבע העתיק. "לא" הילד מסתיר ידו מאחורי הגב, הילדים עוצרים ממשחקם ומביטים בתמיהה על חברם.
"המטבע נתון לך, אם תבטיחי לי, שאינך היית פה ולא ביקרת במערה זו מעולם!" פניו של הקטן נחושות, עיני התכלת היפות שלו מביטות בה במבט בטוח.
הוא לא מוכן שתלכי ותחשפי את מקום שפחתו במערה, הוא לא.

את מבטיחה, מביטה באלם קול על חבורת הילדים הקטנה, שמשחקים בצהלה ילדותית בסביבוני העץ.
"יהיו ניסים גדולים…" את אומרת, נשענת על יד פתח המערה, נותנת רמז דקיק לנס החנוכה שיחגג לדורות.
"ניסים גדולים, אתם עוד תראו…" את מחבקת את הילדונת בת התשע, פורעת את תלתליה היפים בחיבה.
הם מסתכלים עלייך, מאמינים. בעיניים הזכות, נכרך חוט של תקווה. בטח. יהיה טוב. חייב להיות כזה.
בן החמש זורק אליה מרחוק את מטבע הזהב. המטבע חגה מסביבה בעיגולים.

"להתראות!" את מנופפת לילדים שמחזירים ניפוף מהוסס. "אתם צדיקים אמיתיים, שאתם מאפשרים לאבא ללמוד תורה"
את מדברת בכנות.
ואחר לוחשת: "ה' עם הצדיקים. המכבים ינצחו!" את קוראת בפטריוטיות ונעלמת מפתח המערה. מהורהרת ועמוסת מחשבות.
מטבע הזהב בידך הקמוצה, את מחייכת לו באדנות.
הנה הסמטא הצדדית… יופי הופ! עכשיו דרך החורשה הזו… ימינה ב…
את חוזרת לנקודת המוצא שלך, לפה צנחת עם שחר. את תוהה איך חוזרים עכשיו לבית.
מסתובבת מעגלים מעגלים בין בתי האבן.

"עצרי! עלמה." שני חיילים יוונים מכוונים אלייך את חרבם, ואת, בתבונה כלל לא מנסה לבדוק את חודה.
את משועשעת, אבל החיוך נמחק למראה הבעתם של החיילים.
"על העלמה לבוא איתנו אל השר קונטיניוס, המעוניין בך ככלה לבנו…" המילים נאמרו לקונית, בעייפות משו, וברובטיות מטרידה.
אהה , לא רק בדורנו בל"חים… אבל אני בכיתה י'א למען ה'! מה קשור חתונה? את מבוהלת, יודעת שאין לך דבר לעשות מול שני החיילים וצו הנישואים… מגוחך ככל שיהיה.
את עוצמת עיניים באיטיות, ואחר מחייכת.
שוב המערבולת המוכרת שואבת אותך לבית.
"שהחיינו… לזמן הזה"
את לא מספיקה לסיים את הברכה, וכבר את בבית.
בחדר. המוכר שלך.
נשענת על המיטה בחולשה. מסוחררת.

אחר פותחת את ידך הקמוצה.
מטבע זהב נוצצת שכנה שם.
עם סמל המקדש ועלה זית.
וסביבון קטן.
מגולף עץ.
את מחייכת.
החיוך מתרחב, את פותחת את חלון החדר.
שלהבות מוכרות מרצדות בחלונות הבתים.
חנוכה! החיוך גדל.
את הולכת להדליק חנוכייה, לזלול איזה סופגנייה..
אה, ולשחק בסביבון.
התגעגעת קצת, למשחק הזה.
…..