בחיים. לא.

לא מפריע לי כלום כמעט. מאז שדיברתי טיפה, ויצא לי שטף. במקום לשתוק הקאתי מילים בלי סינון. ולא היה אף אחד שריחם עליי קצת. שהבין למה אני ככה.
אסור לבכות יותר מידי.
למה לא אמרתם לי. אולי לא הייתי מתרחקת. בכלל לא ידעתי שאוהבים אותי ככה, סגרתי שיניים חזק. בשר, וסימנים אדומים של הייתי. כי אולי עדיף שלא. וכמו תמיד, תהדהדו בי שטויות.
בחיים לא היינו עיניים עצובות, היה מותר לנו תמיד. אויר.
איך לא נשמתם בלעדיי. וכבר אי אפשר לגמול לבבות מהנשמה. לצעוק עליהם. תנשמו. עכשיו. לבד.
רוח מול כביש ענק ורמזור אדום. צורח לי בריאות חזק. כי רצתי מהר, ואין לי מספיק חלל בשבילי. -כי אין- לי-כוח-.
אם רק הייתי מוצאת ממני עוד פירור אחד, הייתי מנסה לאסוף אותי בחזרה. ולא.
אז העדפתי לשבור אותי עוד, כי ממילא. ומה.
אסור לי לעמוד ליד הטלפון ככה, שעות. בחיים לא חשבתי להיות חוט. לנסות לעמוד בין לבין. לבדוק כמה אפשר להיקרע. פיסת סלוטייפ על שפתיים דקות, יבשות.
וצרחה.
הגרון שלי לא מספיק בשבילה. הוא רק משתפשף עוד פעם. ועוד. כשהיא בולעת אותי ביחד. וצורב לנו.
בחיים לא נתתי לנו לדבר באמת. סתם כי הגוף שלי מתעוות כשאני רק חושבת על חבל חונק. רגליים מתנופפות, מאבדות חמצן. בחיים לא רציתי כל כך בדידות.
כי אין לי אפילו לשפוך מילים של לבד למקלדת, אז אולי עדיף אותה.
למה התבלבלתם בלילה שחור. למה לא אמרתם לי שאתם גם. חשבתי שאני נגד. מול. ואיך שלא הרגשתי כלום. לא ידעתי אפילו משהו. קטנטן.
;אולי בחיים לא מאוחר מידי.
אולי אסור לי לבהות במילים שלי. יותר. בחיים.