בּלה בּלה בּלה.

אין לי מילים. ואין שקט ויש יותר מידי כאב
והכל מעורבב.
לא זכרתי שהסכמתי למישהו לערבב אותי ככה.
איך אני מערבלת אותי ככה, בתוך עצמי.
מזוֹכיסטית. לוּפּיסטית. מעצבּניסטית.
ואנשים.
אנשים מדברים ואנלא אוחזת.
הקו בין המח למציאות מנותק.
הם שואלים, ילדה מה הלו"ז של'ך?
אני שותקת.
מקליטה הודעה קולית. מילים בורחות, משפט שלם קורס.
שמה טלפון על מצב טיסה, צ׳כה שקט.
בצהריים מנסה להשחיל חרוזים לחוט והידיים רועדות רועדות.
אמא אומרת, 'תופעות לוואי'.
אני מתכחשת: 'אין לי מוטוריקה עדינה, זוכרת?'
אוטובוס. התקף זעם, צועקת על ילד, כמעט שוברת לו משרוקית.
שיפסיק כבר לחורר לי ת׳אוזן. זה מכניס את הגוף שלי למצב של חרדה ועצבים.
כואב לי באוזניים ובגרון.
הסבלנות שלי מתה.
אני לא מכירה את עצמי ככה, משוגעת.
רועש לי פה מידי. בפנים, בחוץ.
השמש חזקה מידי
והגוף מעקצץ.
איך יוצאים מפה?
הראש שלי סחרחורת
כאוס במח.
אין שקט שם בפנים, ואין סדר.
רגל שמאל שלי קופצת.
ואז אגרופים לתוך לב ופרצוף.
פתאם תחנת דלק.
אני אוהבת ריח של דלק. נעימי. מרגיע. נושמת.
אדניות של נענע ולואיזה ועגבניות שרי ובטטה מרחיבות לי ת׳לב.
הפרחים של הבטטה יפים יפים.
אני משקה את הצמחים כל יום.
אצבעות מגששות אחרי המתג להדליק את האור.
ילדה עם שיער פרוע
רוקדת עם דמעות בעיניים.
אני נראית לעצמי כל כך דפוקה מול המראה
אבל לא באמת אכפת לי.
לא אכפת שהאיפור מרוח לי על כל הפנים
שאני רוקדת גרועה
שאני רוקדת ובוכה
ושאמצע הלילה.
וכמה זה דבילי.
אסור לי ליפול.
אפילו שסחרחורת
אפילו שלא יציבה
אסור לי ליפול.
מנסה לגרד שאריות של שפיות
אבל נראלי שכבר נגמרתי.