אקדח טעון / פרק 9

/גרמניה, 10 שנים לפני/

ארתור רץ אל תמיר וכרע לידו, מודד דופק. שפתיו של תמיר העלו קצף, עיניו התגלגלו בחוריהן ושפתיו הלבינו.

"אין פצע יציאה". אמר ארתור ספק לעצמו ספק לתמיר הגוסס. אין לו סיכוי…

"ארתור…" לחש תמיר. "תבטיח לי שתגיד לאשתי…ש…" הוא השתעל בכבדות. כל גופו התכווץ.

"אולי אחר כך?" ביקש ארתור, "תיראה אותך".

"לא". תפס תמיר את שרוול חולצתו השחורה. "זה חשוב… תגיד לה שניסיתי הכל בשביל שלה ולאורן יהיה חיים טובים".

ארתור לא בכה. מעולם כמעט לא בכה. אבל ליבו איים להתפקע. הוא הרכין את ראשו.

"תגיד לה?" תמיר הידק את אחיזתו,

"כן". לחש ארתור חרש.

"יופי". ידו של הדוור הרפתה באחת וחיוך משלים עלה על פניו החיוורות, "עכשיו… עכשיו אוכל לעזוב את העולם בשקט". הוא עצם את עיניו. לנצח.

ארתור סקר את האזור, מנסה להבין מי הוא היורה האנונימי. מי שליחו כבר ידע כמעט בוודאות. רק לאחד יש כזה דפוס התנהגות.

יריה שרקה לו ליד האוזן, מפספסת במילימטר. הוא קלט את הרמז העבה דיו ונכנס אל המעבדה.

הצוות הביט בו כמו מכושפים, הוא נטל את הטלפון וחייג בזעם עצור את המספר המוכר.

שלושה צלצולים,

"הלו?"

"אתה נורמלי?! מה הוא עשה לך?!" ארתור איבד את שליטתו העצמית ושאג כמו חיה פצועה.

לא עשה רושם שהקול מהצד השני נבהל. "דבר ראשון אתה לא מרים עלי את הקול. בוא לא נשכח מי המפקד פה בסדר?"

"לא, אשכרה הבן-אדם עסוק עכשיו במשחקי כבוד! איבדת את זה רמי!!!""

רמי בחר להתעלם מהחוצפה. "המפקד, בשבילך. הוא ידע איפה אתם. אנחנו לא רוצים שתחשפו. אז חיסלנו אותו". הוא שיחק עם פקק העט האדום בין אצבעותיו. הלחץ של הימים האחרונים איים להכריע אותו.

"אז חיסלנו אותו…" חזר ארתור בלגלוג, "אתה שומע את עצמך?! אתה הרגת בן-אדם ומדבר על זה בפנאן כאילו מדובר בטרוריסט! אתה רצחת אדם על לא עוול בכפו! בגללך יהיו יתום ואלמנה שיחכו לאבא, לבעל, שלא יחזור! לא יחזור!"

צחקוק קל, " איזה נהום הרמת פה! המנהלת שלנו במסיבת סיום דרשה יותר קצר! והיא חפרנית אגב…"

פה ארתור כבר איבד את זה. הוא הרגיש שלא משנה מה יגיד רמי הוא לא יעמוד בזה וניתק את הטלפון קורס על המיטה הקרובה.

הוא ידע שאין לו שום דבר לעשות נגד זה. וזה הוציא אותו מדעתו.

….

שעה וחצי. זה הזמן שנותר להם עד המשימה והם תכננו לנצל אותו עד תום.

"יאלה חברה!" רמי דרבן את האקרים, "כולם לעמדות שלהם. תקראו לראש המוסד לפה. עוד שעה וחצי הבחורים שלנו מתחילים לפעול". הוא דיבר בקול מתון, מסתיר את הר החששות שהתערבל בתוכו. זה האנשים שלו שם בחוץ, זה החיים שלהם.

ישיבת הקבינט שנקבעה ליום האתמול החליטה פה אחד להרוג את הקר. המפכ"ל הזה היה הראש מאחורי חמאס שנפלה נפילה כואבת, הוא ניסה לאושש אותה.

בשקט, בחדרים נעולים במסדרונות חשוכים, יהיו כאלה שם יצקצקו בלשונם ויגידו: הצליח…

הם החליטו לעצור את זה.

"איפה גל?" חיפש אותו רמי בעיניו, הבחור היה גאון טכנולוגי במחשבים והוא היה חייב אותו כאן לידו. צמוד למחשב.

"אני פה המפקד!" הצדיע גל בחיוך והתיישב על הכיסא המוכר שלו, חוטף מכה קלה בגבו מהכיסא שהזדעזע מעוצמת החפץ שנפל עליו. "אני חייב דיאטה", הגיע למסקנה אחרי כמה גניחות מעוררות רחמים של הכיסא, "אני מתחיל לשבור פה חפצים".

"תתחיל לשבת לי פה על חומר או שאני אשבור עלייך חפצים". איים רמי איום סרק, סורק בידו את לוח השעם שהיה בקיר מאחורה, ידיו חופרות בנקודות מילוט שונות שסומנו בנעצים אדומים. מעולם לא סבל את הצבע הזה. כעת הוא גרם לו צורך עז להקיא.

"יש לכם עוד שעה". עדכן רמי בעודו מניח את האוזניות על אוזניו, מצליח לשמוע את הסוכנים עוצרים באחת  מוויכוח ערני בו עסקו, ניסה לעצור את  חוש הסקרנות הטבוע בו, לא הצליח. כמצופה. "מה? על מה התווכחתם?"

"עזוב המפקד", יכל לשמוע רמי את גלי קולו של הסוכן החדש, מסיק שהצליח להסתדר שם טוב טוב אם הוא מדבר כעת בשם הקבוצה ולא עוצרים אותו. "סתם איזה ויכוח טיפשי שיכל שלא להתחיל בכלל אבל לפחות הסתיים מהר. נכון חברה?"

החברה המדוברים כמו שכחו לרגע שאין לו יכולת ראיה על קולית או שהוא צופה עליהם דרך טלסקופ. סתם איש פשוט ששואל אותם 'כן או לא? איך אני יכול לדעת עם עננתם לחיוב או לשלילה?' פרץ הצחוק שהפציע אחריו גרם לעיניו לחייך בשנית.

"טוב". נעמד רמי. "נעמוד בקשר".

—

שעה וחצי אחרי.

"אני רוצה שתכסו לי את כל מצלמות הרחוב!!" הנחית רמי פקודה על למעלה מעשר האקרים שעמדו צמודים למחשבים, אוזניות קשת תואמות מונחות על אוזנם.

"רוזן!" צעק לגבו המשתופף של גל, "אתה תנסה לראות אם אתה מצליח להשתלט על המצלמה בתוך הבית שלהם". משהו בו היה רגוע יותר מהרגע שגילה שרוזן הזה מצטרף לצוות שלו.

"קיבלתי".

צעקות היו סביבו, אנשים רצים. מסמכים, חתימות.

הוא העלה בקשר את הסוכנים שלו, ליבו על מאה קמ"ש. "תומר? מה איתכם?"

"אנחנו כרגע בעמדת צפיה המפקד. מחכים לאישור". לחש תומר, מעיף מבט ליושבי החדר. הם היו לבושים שחור שחור, משקפי שמש וצעיף כרוך סביב הפה הרכיבו את הלוק המתבקש.

"מעולה". ראש אגף כידון לא שם לב בכלל לגבי תבור שנעמד לידו, פמליית מאבטחים מאחוריו מוכנים להגן עליו גם במחיר חייו. אקדחם גלויים לעיניי כל. "חכו להודעה ישירה ממני, ואל תעשו שום מעשים פזיזים!" הרים את קולו, כשנשמע צחקוק הוסיף: "בעיקר אתה ארתור".

הוא סגר את השיחה, אוחז את האיש שלידו. "אדוני ראש הממשלה!" הופתע לרגע, "אני שמח שבאת". בכלל בכלל לא. עכשיו  זה מסבך את הכל. הוא ירצה לדעת מה. מי. איך. למה וכמה. אוף.

"כן. רציתי לראות את הלוחמים המהוללים שלנו בשטח, כמו תמיד". הוא משך מעט את העניבה הבהירה באינטליגנטיות שרמי לא סבל אצלו וחבש גם הוא זוג אוזניות.

הלחץ במטה גבר מרגע לרגע. האור הכחול שהאיר את החדר הוסיף לאווירת הדרמטיות והמזגן פעל במלוא עוצמו, דואג לקרר את החדר להעלות סיביר.

ידיים רצו על המקשים, שורות קוד זוהרות שבולטות על מסך שחור, חומות אש שנופלות אחת אחרי השנייה.

הצוות שלא ישב מול המחשבים חבש אוזניות קשת גדולות, המאבטחים לא שמו, נותרו דרוכים כמיתר.

"מתחילים!" מחא רמי כף ועל המסך החלו לרוץ תמונות ממצלמות האבטחה, מראות בלייב מה קורה עם הצוות ששלחו.

"מתחילים". אישר תומר בלחש והרביעייה יצאה מין הבניין. ארתור היה זה שנבחר לירות במטרה. הוא נשא עליו גלוק 43 לאחר דיונים רבים והתלבטות באיזה אקדח תתבצע ההתנקשות בפועל.

הם צעדו לכיוון הבניין, מגבים זה את זה למקרה ומשהו עבר.

"תחבר את המשתיק קול". לחץ מרום לארתור בעודם עולים בשקט במדרגות. הד נשימותיהם חזר אליהם בכפולות וגרם להם להרגיש רדופים.

"זו הדלת". עדכן ארתור בעודו נשען על הקיר ליד, אקדחו דרוך בידו. "זה הקודן". הצביע על מלבן אפור פשוט יחסית בצד הדלת. האיש לא חשדן בעליל.

"לא נכון!" אדיר חבש כפפות דקות והביט בקודן, "זה הקודן?! שוק!!" הוא התעסק עם נשוא השוק כמה שניות עד שסבב עליכם בחיוך, "זה נוטרל". הם פתחו את הדלת בצעדים איטיים, נגשים לחדר השינה של גאורג.

"ואם הוא לא ישן?" שאל רוה"מ בלחץ, ידיו מלבינות על הכיסא, "הם גמורים".

"תודה על העדכון". סינן רמי והסרטונים המשיכו לזרום.

ארתור הביט באיש הישן וירה בראשו בדייקנות, מאה וארבעים הדציבלים האמורים להיות מיריית האקדח הופחתו באחת.

ראשו של האיש נחבט במיטה ופרץ דם יצא מהחור, הוא נעצר שניה לאחר מכן כשהגוף הפסיק לפעול.

הם יצאו מהחדר במהירות, ארז העיף מבט נוסף באיש הירוי וקיבל בתמורה משיכה מהכיוון של אדיר.

ארז חזר מהמסדרון חיוור, "יש שם ילדה", לחש, "יש שם ילדה".

ארתור הפליק לעצמו בכעס, "אני לא מאמין שהם עשו את הטעות הזאת!!!" הם נכנסו לחדר בצעדי מהירים, מביטים בילדה קטנה מקופלת בתוך המיטה, עיניה גדולות וענקיות.

"היי חמודה". ארז התכופף לילדה המשותקת, מנסה להרגיע אותה בזמן שחבריו מתווכחים עם האנשים שבמטה.

"אנחנו לוקחים אותה איתנו". חזר ארתור, אותות כעס על פניו. "זה פקודה".

….