אקדח טעון / פרק 4

/גרמניה,1980,כפר טודמוס/

"קייב! קייב!" אלן ניערה את כתפיו של קייב בהיסטריה,

קייב קם בבהלה, "מ…מה?! אלן! אמצע הלילה עכשיו! מה קרה?!"

"הראש שלי! הוא כואב לי! וחזק! " אלן החלה לבכות בכי קורע לב.

"הראש שלך?!"

הוא קפץ מהמיטה.

המחלות הרבות שהתחוללו בחוץ היו לשם דבר, לא הייתה משפחה שלא נפל בה קורבן בגלל מחלה זו או אחרת. ולא היה מקום בבית-חולים שהיה מפוצץ בפצועי מלחמה, אז אנשים פשוט מתו לאט לאט, מוות איטי ומייסר.

הוא ניסה למשול בקולו. "נסי לשכב אלן, אני יוצא החוצה, לקטוף לך כמה צמחי מרפא! "

שמש חמימה הייתה בחוץ, הציפורים צייצו והעצים הפיצו ריח פירות טרי, אם לא מראה הבתים המפוצצים, הקברים שמציצים מכל חלקת אדמה והדממה הנוראה, היה אפשר להגיד שכפר טודמוס הוא כפר נחמד למדי.

קייב התקדם לעבר אחד העצים במטרה לקטוף צמחים, שלפתע—צרחה נוראה נשמעה מן הבקתה הנטושה. הוא סובב את ראשו וראה—-

הבקתה!!! היא…היא עולה באש!!! ואלן! היא שם בתוכה!!!

הוא רץ כל עוד נפשו בו, רגליו נתקלות זו בזו ומנגפות אבני דרך קטנות.

"אלןןןןןןן!" צרח בגרון ניחר, "אלן תעני לי!!"

קייב ניסה להתקרב אל הבקתה הבוערת כשקול בס כשל גבר מעשן כבד עצר אותו, "ילד! אל תתקרב לשם אלא אם כן אתה רוצה למות".

קייב הסתובב בבעתה. "אבל אחותי! היא שם בתוכו!"

חיוך מריר שטף את פיו הקמוטות של האיש, "מי שהיה בתוכו", הצביע בידו על הבקתה, "כבר לא נותר".

קייב הביט בו לרגע ואז תפס את משמעות דבריו של הבא, "אני הרגתי אותה!!!" הוא צעק ובעט באיש באגרופים קמוצים, "אם הייתי נשאר הייתי יכול לעזור לה!!! אני אשם!!"

האיש תפס את ידיו של קייב ברוך, עיניו מטושטשות מהסמים הרבים.  "אתה לא קשור לזה! אנחנו במלחמה עקובה מדם, זו מדינת ישראל, דמה של אחותך מרוח על ידיה של מדינת 'השלום' הזאת!"

אגרופיו של קייב נפלו לצידי גופו, "מה…? ל…למה?" הוא המשיך בתום ילדותי, "מה היא עשתה להם?"

האיש בהה בו לשנייה ולאחריו פרץ בצחוק פרוע, "ילדון,  מלחמה משתוללת בחוץ ואתה שואל אותי למה? הם הורגים ילדה קטנה ואז טוענים שאנחנו, אנחנו עושים רצח עם! חה!"

צחוקו של האיש היה חלול ועצוב.

קייב נזכר,  אלן! האחות היחידה בחיים שלי! בשבילה אני חי!  בשבילה אני נושם! בשביל מה לי חיים?! אם רק הייתי נשאר הייתי יכול להציל אותה!

המחשבות איימו להטריף אותו. הוא התקפל על הרצפה כהגנה מפני המצפון הכואב,

הזקן הביט בו במבט מעורפל, הוא הוסיף להביט עוד רגע בגוף המכווץ ונעלם מהאזור.

קייב רץ אל היער מתעלם מן הרעב שנוגס בו והענפים שחותכים אותו בכל פסיעה,

הדם ניגר מאפו והיה לו חם, הוא לא שם לב לאבן גדולה בדרך ומעד הישר לתוך הבור הפעור שנראה כאילו רק חיכה לקורבן שיפול עליו.

הוא ניסה לצאת מן הבור וכשל פעם אחר פעם, לאט לאט החל לחוש את טעם הייאוש שגונז את רצון החיות שבו.

"אמאאאאאאאאאא!" הרים קייב צעקה רגע לפני ששקע בערפול חושים.

הבגדים הקרועים, הדם הרב שנזל ממקומות רבים מגופו והדמעות שיבשו על פניו יוצרים שבילים של עצב עמוק,  הקנו לו מראה אומלל ביותר.