אקדח טעון / פרק 11

2019.

""נימנד?!" מרטין שלף את אקדחו, מעמיד אותו מול לוח ליבו של חברו.

האיש שבחדר החשוך נרתע לאחור, "מרטין?!" הוא עימץ את עיניו, "מה-אתה-עושה-כאן-?!" הוא לא שלח אתת ידו אל האקדח, ידע שזה יגמר לא טוב. הוא לא חיפש צרות.

"מצחיק", חיוך מלגלג עלה על פניו, "זה בדיוק מה שבאתי לשאול אותך. מה אתה עושה כאן?!". כדי להדגיש את פליאתו הוסיף, "בחדר של אבא שלי?!" אקדחו של מרטין, בנו של ראש המאפיה, רטט בידיו בצורה מסוכנת.

זה לא היה בתכנון של נימנד. מרטין לא היה אמור להיות בכזאת שעה במחסן החשוך, הוא יצטרך להרוג אותו. למרות שזה יסבך אותו לגמרי. אין עוד דרך לצעוד בה.

קרב מבטים התנהל בלא מודע בינהם. נימנד לא התכוון להתייאש, למרטין כבר נמאס. "אני יודע למה אתה פה…" לאט בן המאפיה, מופתע מנחירת הבוז שהגיע בתשובה לא צפויה.

"אתה יודע…אה…הכי קל".

"ואני רוצה לעזור לך".

שקט.

"מה?!"

מרטין הוריד את האקדח להראות את רצינותו. "אני רציני עכשיו. אני רוצה לעזור לך".

נימנד לא נפל לבור, הוא לא ישאל אותו כמו אדיוט: מה? אתה רוצה להרוג את אבא שלך? הוא לא יתן אישור לאשמה שתלה בו מרטין. "אין לך במה לעזור לי".

מרטין חייך, "יש לי. אני רוצה את כס ראש המאפיה. אני רוצה להוציא את אבא שלי מהמשוואה".

…

מרטין עבר בהצלחה את כל המבחנים שהציב לו נימנד אחד אחרי השני בהצטיינות יתרה. ולמרות זאת, נימנד לא היה רגוע בכלל, לא הפתיע אותו העבודה שמרטין רוצה להרוג את אביו כמו שהפתיע אותו שהוא מוכן לשתף פעולה עם האויב.

הוא רק מקווה שהוא לא נופל למלכודת.

"השגתי חפרפרת מהדרגות הגבוהות". לחש בשעת כושר לאוזניה השקופה. גורם ללחשוש מרוגש לעבור במאזיניו השקטים, "מי?"

"מרטין אוט".

"זה מלכודת!!!" צרח עליו '67' , "אין לך אישור!!!"

"אתה יוצא למסע התאבדות או מה?!" שאל '39' ברוגע מלחיץ. "זה אבא שלו, אתה יודע…"

נימנד לא הסכים לוותר על האוצר שלו. שעות ששיכנע את מפקדיו בתוכניתו עד שעברה את אישורה החלקי.

"ברגע שאתה נתפס", הזכיר לו '67', "אנחנו לא ניהיה שם כדי לעזור".

"ובכל זאת".

——————-גרמניה בחזרה להווה——————–

"אני חזרתי הביתה", לחש קייב באיטיות, כאב נשפך בין מילותיו, "בניגוד למה שחשבו חבריך. וגיליתי בית ריק. בלי אבא. בלי אחות". עיניו היו בוהקות ברצון לנקמה, מילותיו דרשו זאת.

"איך ידעת שזה המוסד?" העיז סלע לשאול, הוא בעצמו קרא על המשימה הזאת. המוסד התגאה כל פעם שרק היה יכול.

"כתבה!!" צעק קייב, "כתבה מפגרת!! הם אפילו לא התביישו!" ידיו היו קמוצות לאגרופים, הוא נזכר איך הוא גילה זאת בעיתון הבוקר.

"כי זה משימה מלפני שלושים שנה", ניסה סלע לסנגר בדביליות מושלמת, "מה רצית?"

"כלום…" לקח קייב גלונים של אוויר, "פשוט כלום…"

—–

סלע נתן למחשבות להציף כל תא ותא במוחו. קייב עזב אותו לפני שעה לא מרמז כלום בנוגע לעתיד.

"מה הוא מנסה להשיג מהסיפור הזה?" סלע חשב בקול מתעלם בכוונה תחילה ממכשירי הציטוט וממצלמות ההבטחה שבחדר "יש פה משהו שעוד לא תפסתי…זה ברור. אבל מה?"

ידיו ורגליו הכבולות לכיסא החלו להציק לו

"תגיד", הרים סלע את קולו, "יש מצב אתה משחרר אותי לכמה דקות? אני חייב להזרים דם לכפות הרגליים והידיים".

הדלת נפתחה,

שוב פעם התזמון הפסיכי הזה? האיש יודע מה הוא עושה…

ארבע אנשים התקרבו עליו, קולו של קייב נשמע מהרמקול התלוי למעלה  "אנשיי יפתחו לך את האזיקים ויכוונו תת מקלע כל תזוזה לא במקום ו…אומנם אני לא ההרוג אותך כל עוד לא בצעת את מה שרציתי אבל זה יהיה מספיק כואב, סמוך עלי".

"בעיניים  עצומות".

"חונק".

סלע שתק. היה לו מה להגיב, אבל הוא לא רוצה למתוח את החוט יתר על המידה.

שני אנשים התקרבו עליו ואילו השניים האחרים כיוונו עליו נשק.

אם. פי. חמש. זיהה סלע.  מאיפה? זה אסור על פי החוק! רק לכוחות הבטחון מותר להחזיק בזה!

פחד קר מילא אותו. לופת את ליבו בהצבעות ברזל. מבחוץ הוא נשאר כמקודם ואילו בפנים, אנדרלמוסיה.

יכול להיות שגם הממשל הגרמני מעורבת בחטיפתו? האם ישראל תהרוס את הקשרים שלה עם גרמניה בשביל אדם בודד יקר ככל שיהיה? לא בטוח.

הוא התנער, נותן לאנשיו של קייב לפתוח את האזיקים. סלע קם מנער את אבריו הדואבים, אנשיו של קייב נדרכו. הוא חייך חיוך מרגיע מנסה להוריד את הלחץ, דבר שלא עזר, הם נשארו לחוצים כמקודם.

לפתע, בחוסר תשומת לב עקב מחשבותיו עשה סלע תנועה לא נכונה. הוא לא הספיק אפילו לפתוח את הפה להסביר את מעשיו והקליע כבר נורה, חד ומהיר.

………………………………………………………………………………………"

"לא ממש הבנתי מה התפקיד שלנו".

"לא מסובך. אני צריך שתשלפו אותו, בזמן הנכון, במקום הנכון".

"שאני אבין, אתה עובד איתם…?"

"רק כדי שיממנו לי הכל כמו פראיירים. אחר כך אתם חוטפים אותו, אני משחק את המזועזע ומציעים אותו לכל המרבה במחיר".

"ומה אם לא יהיה?"

"יהיה…יהיה…"

/גרמניה, 2020/

סלע צנח על הריצפה ונשך את שפתיו עד זוב דם,

פרץ דם פרץ מרגלו מלכלך את הריצפה בנוזל אדום שחרחר, הצבע אזל מפניו וראשו החל מסתחרר בחוזקה. הוא פקד על עצמו להחזיק מעמד ולא לאבד הכרה, לא עכשיו!

אנשיו של קייב הביטו בו בהערכה מעורבת בסלידה, ממשיכים לכוון נשק,

אחד האנשים הוציא מכשיר קשר ודיבר במהירות, מנגב אגלי זעה ממצחו, הוא היחיד שנראה אנושי, חשב סלע, ארשום לעצמי.

קייב נכנס לחדר מצקצק בלשונו, "הרי אמרתי לך לא להתחיל!" ואז עטה על פניו ארשת פנים של אמא דואגת,  "כואב?"

"לא משהו שאי אפשר לסבול אבל כמו שהבטחת, מספיק כואב". הן ניהלו שיח כמו זוג ידידים שנפגשו ברחוב. רק שאחד פצוע באופן בלתי מוגדר והשני הוא זה שגרם לו את זה.

קלאסי… סלע הרגיש שהכרתו מתערפלת וגם קייב שם לב לכך,

"קח". זרק לו זוג אזיקי מתכת,

סלע השתומם. "למה זה?"

"לאכול…למה זה?! לשים על הידיים". קייב היה לחוץ, הוא מתרחק עוד יותר מהמטרה שלו, אין לו זמן פציעות עכשיו, ולא מחצית והדקה התשעים עברה מזמן.

הוא סך הכל דיי הוגן איתי…  הוא פשוט ממגן את עצמו,

סלע הידק את האזיקים על ידיו והביט אל רגלו הפצועה, "אם זה לא יטופל תוך שעה כבר לא יהיה מה להציל…" אמר בקול הכי יבש שהצליח להפיג מגרונו משל מדובר במטופל שלו ולא הוא בעצמו.

קייב ניגש עליו בפרצוף מודאג,  הוא באמת דואג… לא בצחוק.

הוא תפס בגבו והניח אותו על הרצפה. סלע הרגיש כי תש כוחו ורק הסקרנות הצליחה להחזיק את עיניו פתוחות. שאר הגוף היה משותק טוטאלי.

רופא נכנס לחדר, קייב הסביר לו כמה דברים וחזר לסלע, רוכן מעליו,

הרופא התעסק עם רגלו בוחן את רף הסיבולת של סלע שוב ושוב.

קייב נשען על הקיר ושילב ידיים, קל היה לקרוא את תנועות הגוף שלו, הוא היה עצבני. סלע הוא האיש היחיד שיוכל לעזור לו במקרה הזה.

לבסוף הביאו כמה בחורים אלונקה מאולתרת בצבע ירוק מחליא והניחו את סלע עליה בזהירות כאילו מדובר בכלי שביר,

סלע הרפה ונתן לגופו לשקוע בערפול חושים מתוק.

………………………………………………………………………………………

-גרמניה, 20 שנה לפני

הם ישבו ארבעתם על המצעים שרוס טרח לסדר והפעילו את הזום במסך של החדר, רמי עולה עליו בגדול.

"היי חברה". הוא לא הובך מהסיטואציה המוזרה, הוא לא מובך אף פעם כשחושבים על זה.

"היי". ארתור מאז תחילתה של השיחה היה כמו ילדון בן שמונה עם בעיות קשב וריכוז. קם, מסדר את הכריות, שותה מים, זורק לפח ומתיישב. דקה אחרי מתחיל הסרט מחדש.

"יש מצב אתה מפסיק לזוז לי מול העיניים כמו אווירון על מצב אוטומטי?!" כעס רמי, הוא הכיר את ארתור וידע שהוא משחק איתו במי הבוס. לא היה לו זמן למשחקים כאלה.

"ככה. כמו שבטח הבנתם מרוס אני צריך את ארבעתכם למשימה על בהול. אני רוצה לשלוח אתכם לאוסטרליה". הרצף נקטע לרגע על ידי שיחה שהתקבלה באוזניה של רמי, הוא נבח כמה פקודות וחזר אליהם, "איפה היינו? אה כן…אני יודע שזה לא האזור שלכם. אבל אין לי ברירה. יש אחד בשם מרטין אוט. ראש מאפיה, אני מניח שכולכם שמעתם על אבא שלו. מעולה, עכשיו הוא נכנס לעניינים. וכמו שהבנתי מתבצעת עסקת נשק מאד גדולה בינו לבין חמאס איפשהו שם באוסטרליה. מקום נטרלי.  אני רוצה שתלכו לשם, תרחרחו ותקבלו הוראות במקום".

"התוכנית הכי לא מאורגנת שיש. שאפו". מחא ארתור כפיים בסרקזם, "בוא תהרוג אותנו וזהו. למה סתם בלגן?"

"מצחיק מאד. מחר תצאו לדירה שלנו, יסבירו לכם על המשימה, יהיה לכם שבוע להתאמן וחאלס".

החברה הנידו בראשם לחיוב בעודם מתחילים להתפזר איש, איש לעיסוקיו. ארתור נשאר לבהות במסך הדלוק.

קרב עיניים נערך בינו לבין רמי שלא ירד עדיין מהמסך, שני אנשים עם אגו בשמיים.

אחד.

שתיים.

של—

רמי הוריד, "ארתור. כל משימה אני נותן לך יד חופשית, בבקשה במשימה הזאת אל תסבך אותי ותקשיב פעם אחת ראשונה ואחרונה לכללים. סבבה?"

"נחשוב על זה". ניתק. חיוך על פניו.

………………………………………………………………………………………

תיבת מייל אנונימית

"אולי שהנכדים יעברו לגור אצל הסבתא?"

"הם לא ירצו…"

"אם לא בטוב אז ברע".

"ככה?"

"ככה".

………