אני לא תלותית, רק כואבת.

כואב לי, קשה לי, עצוב לי,
ונמאס לי כבר להסתיר דמעות.
לא יודעת איך הלכת לי ככה פתאום,
והשארת אותי לבד.
לא יודעת, לא שומעת,
ולא מרגישה עוד כלום
חוץ מרצון עמוק לבכות כבר את הכל.
ואת היית לי כתף,
ובכיתי עליה,
וניגבת לי את הדמעות מהפנים.
אבל עכשיו את הנזקקת,
שצריכה את זו שלי,
שמחכה לחיבוק חם ורוצה את חיוכי.
אבל אני עוד לא החלמתי
מהשריטות שגרמתי לעצמי.
איך אתן לך משהו שאין בכלל לי?
אני מנסה להיות גיבורה,
שלא יראו האחרים
כמה קשה לי בלעדייך –
ואיך אני תלותית!!!

את לא סתם חברה,
את אחות.
ואת תומכת בי כל כך!!
אבל ליבי לאט ניתך,
ומעיניי הוא רק נשפך.
ומנסה שאמא לא תראה,
שלא תגלה איפה אני.
על מה אני בוכה בשקט,
ושהלב שלי רחוק ממני.
היא לא תתאכזב,
רק תירתע,
מכיוון המחשבה שלי.
אם היית רואה אותי עכשיו,
היית גאה בי.
אבל לא רוצה שתגלי,
שכל זה מוקדש לך,
כדי שלא תרגישי איך אני תלותית.

אבל את תחזרי,
מחר או מחרתיים.
וגם היום קבעתי איתך בשלוש.
אבל עכשיו שלוש ורבע,
ואת לא יכולה לבוא
אבל אני יודעת שתבואי בסוף.
אז אני מחכה לסוף,
ומנסה להיות לבד.
לא לחשוב כל הזמן עלייך,
ועל איך שתוכלי לעזור לי.
מנסה להוציא את עצמי מהעצב,
בעזרת הכלים שנתת לי.
ולא להיות כל כך תלותית.

את בטח רואה את זה, וחושבת שזה לא אלייך.
כי זה אתר מלא 'חב"דניקיות מבית'.
ובטח אני מתכוונת,
לאיזו אחות נודדת,
ולא אלייך למרות שאת הכי אחותי.
ואם זאת את – אז את תביני,
ולי לא תאמיני,
שאני כל כך צריכה אותך עכשיו.
והמשפט המקטלג,
שפשוט יצא לי מהלב,
מכוון על מגש כסף אלייך.
ואם זאת את – אז את תביני,
ולי לא תאמיני,
שפרשתי את ליבי אלייך כאן.