אולי, הלוואי…

אני עומדת בחוץ, מנדנדת שקית חומרים לפעילות, הפה שלי יורה קשקושים, דוחה את הסבר הפעילות לפעם אחרת.
רבקה מבקשת שאני אסביר מה סוכם, אני מתחמקת, מדלגת לנושא הבא.
אני עומדת בחוץ, שופעת סיפורים, מושיבה ילדות, מבקשת, לובשת כובע מלך, משרת, נסיך, מורידה. מוציאה משחק, זורקת לרבקה, מריצה אותה אחרי זוג ילדות. מתעלמת מרצון בוער, מכבה את הבקשה עוד בטרם הועלתה.
אני עומדת בחוץ, מקשיבה בראש מורכן לבקשה של רבקה, מבטיחה להשתנות, לשנות, לתכנן ביחד,
לא עומדת בזה, נכשלת.
ושוב אני עומדת בפעילות, מרצה בלהט על רבי והתקשרות, אהבת ישראל ואחדות, מפספסת את הדוגמא החיה.

לילה של אמצע שבוע. אני עומדת בחוץ, מפוררת עלים ירוקים לפירורים קטנים, חסרי חיות, כמוני.
הלב שלי צבוט, מכווץ והבושה שממלאת אותי, תופסת כל חלקה, טובה ורעה.
אני מרוקנת ענף מעלים, עוברת לענף הבא, חונקת דמעות.
"מלכי"
רבקה מנתקת אותי מהעלים, מהשמיים.
אני מחזירה לה מבט, ממלמלת 'אה? קצר, חסר פשר, מסיטה את המבט חזרה.
"אבל למה את בוכה?" היא כמעט בוכה בעצמה.
"אני לא בוכה" אני משיבה לה מבט אמיץ, חסר בכי, מעבירה אצבע על הלחי, מוודאת שהיא יבשה.
"את כן" היא מתעקשת והקול שלה כמעט נסדק "ואם לא, אז את כמעט".
"לא" אני בולעת רוק, חונקת את הדמעות "מה פתאום?".
רבקה שותקת, גם אני.
ואשמה מתחבאת בין השקט, מהדהדת אותה באלפי מילים.

אנחנו נפרדות בסוף והשתיקה ממשיכה ללוות אותנו כמו בת לוויה צמודה.
בבית הכל הולם בי, מכה בי בכל העוצמה.
'את רעה' הקול הפנימי שלי נחרץ, גוזר גזרי דין בעצמו 'רעה ואנוכית, תפסיקי להדריך, את מאמללת את כל המדריכות שמדריכות אתך'. אני מתכווצת, מנסה לפתוח את הפה, לטעון להגנתי.
'נכון' קול שני מצטרף למערכה, מתעקש להפיל אותי ' לילדה כמוך אסור להדריך, את הורסת את החניכות'.
'לא נכון' אני מנסה לפצות פה כנגד הקולות 'החניכות שלי בסדר איתי הם.. הם אוהבות אותי'.
'הם לא..' הקול השני אכזר, מתעקש להתווכח איתי 'אל תגיעי לפעילות, תפרשי ודי'.
'בדיוק' קול שלישי מצטרף לחגיגה, אכזרי כקודמיו 'את כנראה מסוג הילדות שנולדו כדי להרוס לשני'.
הדמעות כבר מעקצצות לי בקצה העין, מוכנות לפרוץ החוצה בסערה.
אני מעיפה מבט על השולחן שלידי, לוקחת ממנו את הטלפון שלי, מקלידה הודעה מהר, בלי חרטות.
'ערה?'.
התשובה חיובית ואני מנצלת את זה, שוטחת את כל הקולות במקשים, מספרת על הרוע והטיפשות שלי.
מתעקשת לרעתי גם כשהיא מנסה להתווכח, להוכיח לי ההיפך.
אבל רבקה עקשנית והמסר שלה מטפטף אלי.
אנחנו מחליטות להפגש, לתכנן פעילות ביחד, לקבוע מילים, משפטים, תפקידים.
והעול שיורד לי מהכתף הוא עצום.
—-
סוף שנה, אני קוראת את המילים שלי, בוכה.
הלוואי ובאמת הייתי משתנה, הלוואי.
הלוואי שהייתי מחזירה לנשמה הטהורה הזאת את מה שמגיע לה.
אולי ככה היא הייתה מדריכה גם שנה הבאה,
אולי ככה היא לא הייתה פורשת.
אולי, הלוואי…