שבוע טוב שותפות יקרות
כמה מקום יש לכאב בחיינו? ולכאב של האחרת, נשאר מקום?
בחלק ראשון של הכתבה המתפרסמת היום, ישיבו לשאלותיכן 2 מתוך 4 שותפות לכתבה זו.
למקרא התשובות, היתה התחושה שהפעם מתאים להביא ברצף את התשובות של כל אחת בנפרד. יחד הן מהוות סיפור מלא. שימו לב, אחרי סידרה אחת של שאלות, מופיעה סידרה נוספת עם שותפה אחרת.
בשבוע הבא בע"ה יעלה החלק השני של הכתבה, עם 2 השותפות הנותרות.
*רעיון חדש את מי לראיין? רוצה שנראיין אותך? שתפי אותנו ב: posts@shutafotbaderech.co.il
ז'א רעקאיו – איבדה אח
ז'א רעקאיו: הוא נפטר כשבארץ היה השעה בסביבות 2 בלילה. בלילה הזה לא הצלחתי לישון. כל דקה קמתי ובחמש בבוקר בערך אז סיפרו לי ולאח שלי הקטן שהוא נפטר. למען האמת לא קיבלתי את זה כל-כך קשה..?. לא הרגשתי דיכאון או משהו…
ז'א רעקאיו: לא
ז'א רעקאיו: ממ… אין לי חסר כל-כך. כמעט שכחתי שיש לי עוד אח בשמים ?
ז'א רעקאיו: אין לי בעיה שידברו איתי על זה, חיטוטים גם לא מפריעים. ניחומים – לא צריך.
ז'א רעקאיו: לא. גם אני הייתי ממש קרה. והאמת קצת שמחתי כי הוא היה חולה שנתיים במחלה הידועה ואז הוא נפטר. אז בזמן שהוא היה חולה ההורים שלי טסו איתו לאמריקה ואני ואח שלי הקטן נשארנו בארץ באומנה אצל בני דודים ושנאתי להיות שם!! אז שמחתי מצד אחד שסוף סוף נגור ביחד עם ההורים שלנו. אבל בסופו של דבר חזרנו לגור בבית עם ההורים שלנו אחרי יותר מחצי שנה שהוא נפטר משום שהמדינה הזו החליטה שההורים שלי לא יודעים לגדל ילדים אחרי שנפטר להם ילד???
ז'א רעקאיו: לא הרגשתי אמיתית… לא בכיתי…
ז'א רעקאיו: הייתי בת כמעט תשע. לא מעוניינת לחשוף בת כמה אני היום… לא ישבתי שבעה. לחסרי הטקט אני מגיבה רגיל.
ז'א רעקאיו: ביום אחרי שהוא נפטר חזרתי לביה"ס. דיברתי אחרי הפטירה עם המורה שלי (היא נתנה לי אישור לצאת מהשיעורים מתי שאני רוצה כדי לבכות?? ואף פעם לא ניצלתי את זה – חננה אני?)
ז'א רעקאיו: נחמד.
ז'א רעקאיו: רגיל!
ז'א רעקאיו: הייתי מוכנה לאופצייה כזו.
ז'א רעקאיו: רגיל
ז'א רעקאיו: לא ראיתי את הקטע הזה? הוא נפטר בניו – יורק ואני הייתי בארץ. עשו לו לוויה מ770 עד להר המנוחות בירושלים? ולא הייתי שם. ושתי מורות שלי היו שם ועזרו לדודה שלי שהתעלפה כשאבא שלי דיבר.
ז'א רעקאיו: לא ולא. הייתי אז פיצית בת כמעט תשע שבקושי נולדה.
ז'א רעקאיו: מהמחלה הידועה בראש.
ז'א רעקאיו: רגיל!!!
ז'א רעקאיו: דיברו ניחמו עודדו.
ז'א רעקאיו: כן כעסתי על עצמי שלא ניצלתי את הזמן שהוא היה חי.
ז'א רעקאיו: שנתיים וחצי אחרי שהוא נפטר עברנו לשליחות באוקראינה.
***
הללוש – איבדה אב
הללוש: הייתי במחנה עם התיכון, באמצע מסלול, הרגשתי לקראת סוף המסלול שקרה משהו… ביקשתי מהמורה להתקשר היא לא רצתה לתת לי. התחננתי אליה היא לא נתנה, היא רק אמרה לי שהתקשרו להגיד שהמצב החמיר. פה כבר באמת נכנסתי ללחץ והתחלתי לשאול אותה אם הוא חי… בסוף היא הביאה לי את הפון שלי וראתי 5 שיחות שלא נענו מאחי וגיסתי… התקשרתי מהר לגיסתי (שהיא אגב הייתה בטוחה שאני בבית ואני כבר יודעת שאבא נפטר) שאלתי אותה שילת (שם בדוי) מה קרה לאבא??? מה קרה לאבא?? היא אמרה לי מה לא שמעת? צרחתי מה קרהה לו?? אז היא אמרה לי ברוך דיין האמת הוא נפטר…
ברור שקיבלתי את זה קשה, זה אבא!! אבא שהכי אהבתי בעולם!!!
דאון זו לא המילה המתאימה.. זה כאב, צער, ריקנות שאין כמוה… אי אפשר לתאר את זה.. לא רק שבועיים עד היום הכאב הזה תופס אותי בכל פינה.
הללוש: ממ מקום חיצוני?? חברה?? ממ… לא הבנתי מה הכוונה אבל את הכאב הזה אי אפשר להפיג…
הללוש: אני כותבת לו, כותבת שירים עליו, הולכת לארון שלו מריחה את הבגדים, הולכת לקבר שלו… גם זוכרת שהכל זה מהקב"ה ואין רע יורד מלמעלה, גם על זה שיש לי רק אמא צריך להגיד תודה. זה לא ברור מאליו.
הללוש: אני אוהבת שמתנהגים אלי הכי רגיל בעולם. לפני שחזרתי ללימודים מהשבעה אני ביקשתי שיבטיחו לי שאני הכי רגילה בעולם, בלי שום יחס מיוחד מאף אחדד!!
הללוש: ממ… כל אחד מגיב באופן שונה. אחד בקרירות אחד בבכי הסטרי ובצעקות, ויש כאלה שגם יתגלגלו מצחוק, ולא מתוך רוע – זו פשוט עוד דרך לבטא את הכאב הזה… אל תרגישי שלא התאבלת או שהיית אדישה, פשוט האדישות הייתה הדרך שלך לבטא את הכאב…
הללוש: הרגשה אמיתית אמיתית!!! כמו שאמרת למעלה מבכי, אבל אין מה לעשות למעלה מבכי אז פשוט בוכים, שעה שעתיים לפעמים ארבע… עד שמבינים שהבכי לא מועיל. אז עוצרים.
הללוש: מתגעגעת כי זה אבא, זה חלק ממני. הייתי בת 15, היום בת 17. מהתקופה שאחרי זה החודשים הראשונים בלי אבא, זוכרת בעיקר את הטוב, הגדלות, החכמה, האהבה שהוא הרעיף עלי, במיוחד את הלילה האחרון שהוא היה בבית… ישבתי איתו עד השעה 5 לפנות בוקר.
תגובה הכי טובה זו שתיקה, בלי חפירות מיותרות. תגובה פוגעת לא הייתה (היו הרבה לפני הפטירה) לגבי חוסר טאקט אני כבר למדתי לקבל את זה, שלא כולם יצאו העיפרונות הכי מחודדים בקלמר, אני מתייחסת לזה בסלחנות מהולה ברחמים חח.
אמא שלי לא התחתנה, היא גם לא מתכוונת להתחתן… אבא שלי היה רב קהילה באזור מגורי אז לא כזה מתאים.
הללוש: לא רוצה שתנחמו אותי, כי אין איך לנחם. להתאושש זה יכול לקחת גם שנים. אבל הכאב תמיד נשאר כאב רק שלומדים להתגבר עליו. לאא שלא תתחתן, רק לדמיין גבר זר יושב בכיסא של אבא שלי זה עושה לי צמרמורות.
הללוש: חזרתי יומיים אחרי השבעה לבצפר – אין טעם להיות בבית. דיברתי עם מישהי חמודה ברמות, לא עם היועצת חח זה מה שהיה חסר לי. זה לא העניין שלא יזכירו כי ממילא זוכרים.
הללוש: ממ מתעניינים בי בלי קשר ליתמות, נראלי שכבר הסביבה שלי שכחה שאני יתומה 🙂
הללוש: רגיל, כאילו אני מדברת על אבא שחי. פרח אוהבתותךך
הללוש: בטח שהתחזקתי, רק התבגרתי וגדלתי באמונה. הרגשתי שהעולם מתמוטט. ראיתי הכל צהוב כזה, תחושה של ריקנות איומה וכאב שאי אפשר למדוד…
הגעגוע לא חולף בחיים, אבא אי אפשר לשכוח. במקרה שלי גיסתי אמרה לי, לא אני מתה על גיסתי – צריך להבין שהיא הייתה שליחה של הקב"ה לספר לי.
המוות היה פתאומי ולא היה. אבא שלי היה חולה במחלה שנה, המצב שלו היתדרדר ונהיה ממש סופני, אני התלבטתי אם לנסוע לטיול, ואבא שלי אמר לי ללכת – שאלתי אותו שבועיים לפני, אמרתי לו אבא אני מפחדת שיקרה לך משהו כשאני אהיה במחנה, אז הוא אמר לי את לא צריכה לדאוג לכי לכי עם כולם.
גם יום לפני שהוא היה במצב נורא ואיום הוא אמר לי ללכת, ואני הייתי אופטימית כל-כך ברמה שכשהייתי בתחילת המסלול אמרתי לחברות שלי שכשאבא שלי יהיה בריא אני אבקש ממנו שיקח אותי למסלול הזה שוב, ופתאום הודיעו לי שהוא נפטרר.. זה היה פתאומי בשבילי ולא פתאומי בכלל…
הללוש: מרגישה גאווה במי ובמה שהוא היה, ורצון כל כך חזק לראות אותו בעיני בשר ולחבק אותו.
הללוש: דווקא חושבת שאנשים שלא מכירים אותי הצטערו אבל האנשים שמכירים אותי הצטערו ונקרע להם הלב הרבה יותר. זה מוסיף תחושה חמה, שאכפת לאנשים ממני…
הללוש: אני קרעתי ישר כשהודיעו לי.. אבל בכל מקרה היה צריך לקרוע עם ברכה בסוף הלוויה, לא הייתי מסוגלת לקרוע את החולצה וגם לא לברך, פשוט לא הצלחתי להוציא את המילים "ברוך דיין האמת" מהפה, אז איזה מישהי קרעה לי וברכה במקומי, זה ממש מלחיץ, זה הראה לי שזה באמת אמיתי מה שקורה מסביבי…
הללוש: לא מרגישה מסכנה בכלל, דווקא ההפך אני מאמינה שאם נבחרתי להיות יתומה זו השליחות שלי, ואין לי מה להתמסכן או להתבייש בזה. 'תאמת שכן הרגשתי קצת יותר בוגרת, וזו הרגשה מאוד נורמלית, דבר ידוע שאדם שעובר הוא הרבה יותר בוגר…
הללוש: במקרה שלי זה אבא, אבל בטח שתספר חופשי.
הללוש: מסרטן בכבד.
הללוש: לא מצליחה.
הללוש: ר ג י ל !
הללוש: בטח מזועזעת וכאובה, למה כי זה אבא, זה חלק מהחיים שלי זה חלק מהנשמה.
המשפטים שנכתבו למעלה לא היו עוזרים לי, ואני אסביר לך למה, אולי יש כאלה שיחלקו עלי, אבל ככה אני חושבת. כשאדם קרוב נפטר אנחנו בוכים לא כי כואב לנו עליו, לא כי אנחנו עצובים עליו וואי מסכן שהוא נפטר, אנחנו בוכים כי לנו קשה, לנו כואב, אנחנו מתגעגעים. לנפטר טוב עכשיו בשמיים, הוא נהנה מזיו השכינה, אין לו ייסורים. כלומר אנחנו לא מצטערים כי אנחנו מפחדים מהמוות, אנחנו מצטערים כי לנו כואב וקשה.
הללוש: התייחסו רגיל, ומי שקצת רחמה עלי, אני נתתי לה הרגשה שאין על מה לרחם עלי. התעלמו, הן יודעות שאם אני ארצה לדבר על זה אני אפנה מעצמי.
הללוש: על הכאב הגעגוע והאובדן אני לא מצליחה להתגבר. זה בא בהתקפים ואני כואבת ומתגעגעת עד שזה עובר קצת… געגוע התחיל אחרי השבעה, כשכולם הלכו והבית התרוקן – אז הרגשתי את החסר והגעגוע.
אני עדיין לא מעכלת את זה כי הוא יחזור בביאת המשיח!! בקרוב ממש!!!
הללוש: לא ציפיתי. העוגן שלי היה שתי חברות מהממות שהיו איתי בתקופה שלפני הפטירה, בשבוע ועד עכשיו, נשמות טובות, באמת שליחות של הקב"ה לעשות לי טוב!! לא היו לי שאלות, אני האמנתי ועדיין מאמינה שאם הקב"ה לקח לי את אבא זה הדבר הכי טוב בשבילי, ואמרתי ואומרת לו תודה בכל רגע נתון על כל מה שנתן לי וגם על מה שלקח לי. אבא תודהה!!!
הללוש: תמיד זוכרת אותו, אבל יש זמנים שהזיכרונות ממש עולים וצפים… ברור שהסביבה ריחמה אבל אני התנהגתי ומתנהגת בצורה שמבינים שאין מה לרחם עלי. הבנתי שעולם לא עוצר בגלל שאדם שנפטר, וצריך להמשיך הלאה בחיים, להתקדם ולפרוח – אני בטוח שזה מאבא שלי רוצה ממני…
לקחתי הרבה דברים מאבא שלי, במיוחד את הכבוד לכל אדם, הייתה פעם אחת חברה קיללה אותי ממש, ואני מאוד נפגעתי. היא התקשרה אלי כל אותו היום בלי סיבה, סתם התקשרה אני עונה והיא מנתקת ככה עשרות פעמים, עד שהתעצבנתי וסיפרתי לאבא שלי ואבא שלי אמר לי תסלחי לה, מסכנה. יש עוד הרבה מקרים שאנשים ביזו את אבא שלי והוא שתק, תמיד היה מאיר פנים, ואת זה לקחתי ממנו כצוואה – לכבד כל יהודי גם אם הוא לא מתאים לי ולא נראלי.
אני יכולה להגיד שניצלתי את הזמן שהיה לי עם אבא שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, למדתי איתו למבחנים, התייעצתי איתו, יצאתי איתו לקניות, חיבקתי אותו, טיילתי איתו, כיבדתי אותו… לא מרגישה רגש של החמצה.
הללוש: בשבעה רציתי לעבור לפנימיה, אבל אז הבנתי שאין לאן לברוח, תמיד יהיה כאב וגעגוע. ולא בגלל בושה, פשוט רציתי התחלה חדשה, בלי מבטים מרחמים ואנשים חסרי טאקט, אבל היום אני שמחה שלא עברתי, כי לברוח זה לא עוזר אף פעם.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
35 תגובות
איזה מהממות אתם!!!
הללוש אמאלה 15 זה גיל ענק!!! ואוו את גיבורה!!!! ❤
תודה❤
מה הכוונה גיל ענק?
גיל שכבר מבינים וחווים הכל בצורה חזקה ומשמעותית… זה לא שהוא נפטר שהיית בת 9 או 10 זה גיל 15!! שיא הגיל ההתבגרות.. את לא מבינה איך אני מעריכה אותך!!!❤
???
אתן מהממות שתיכן אבל עשה לי רע להתחיל ככה את השבוע..
חח אל תקחי קשה??
ואי אייזה גיבורות!!!
זה רק מראה שצריך להודות על מה שיש, שום דבר לא ברור מאליו!!
וזה לא כזה נורא אם המבחן שלי במתמטיקה שלמדתי אליו מלא זמןן היה גרוע?
יש אנשים יותר מסכנים ?
מממ למה להפוך את זה למסכנים? הם לא מסכנות. זה בנות גיבורות. השם יודע למי לתת ניסיונות, הוא נותן לאנשים שיעמדו בזה ויש להם כוחות נפש…
אנחנו לא מסכנות, אנחנו מתמודדות- זה שאנחנו מתמודדות זה לא הופך אותנו למסכנות..
זה לא שיש אנשים יותר מסכנים- יש אנשים שההתמודדות שלהן נראית פשוטה יותר- זה לא הופך אותך למסכנה פחות!!
ווואו אתן מהממות ביותר
שתיכן חזקות מאוד!!!!
דווקא לאנשים החזקים הקבה נותן ניסיונות כי רק הם יכולים לעמוד בהם?
מעריכה אותכן מאודדדדד על החוזק והאמונה בהצלחה בהמשך??
❤❤
וואו מעניין…
אני ממש אחרת
במה?
הללוש נשמהה חולה עלייךךך!!
את חבדניקית?
ממ קוראת חת"ת לומדת חסידות.. לא חובת שזה נקרא חבדניקית
הללוש יאמהממת!!
איזה ריאיון הבאת פה:)
קצת מכירה אותך יותר עכשיו:)
אפשר להיות בוטה? כולם מתים בסוף. המוות הוא חלק מהחיים. מי שפוחד מהמוות לא חי באמת. היית מזועזעת וכאובה וכו כשהוא/היא מת/ה? למה? המשפטים שנכתבו למעלה היו עוזרים לך להתמודד? מעודדים אותך? אם לא, למה? הרי זה נכון. (מנסה להבין)
רוצה לענות לך…
נכון. כולם מתים. בסוף.
וזה בדיוק ההבדל!!
בסוף, בגיל שמונים\תשעים.. אחרי שכל ילדיהם נשואים.
המוות הוא חלק מהחיים, אבל הוא טראגי לאנשים שנפטרים בגיל צעיר, ועוד יותר למשפחות שלהם.
המשפטים האלה לא עוזרים לי בכלל. רק מכאיבים לי יותר.
למה מה קרה שאני נשארת לבד ביזכור? נערה צעירה?
אין נשים. פשוט רק ילדה אחת.
ונשים עם ילדים יוצאות בשיירה אפילו שהן בנות ארבעים פלוס והוריהם בני שישים. ההורים שלהם חיים, וזה מה שעושה את ההבדל,
ומשהו אחרון, לא אהבתי את הבוטות, אבל תודה ששאלת, לפחות יכולתי להסביר את מה שאני מרגישה.
שבוע טוב, מנסה להבין.
ווואלה? שלא תביני בחיים!!!
תודה מאמי, וסליחה
גמאת מהממת!! לפי התגובות שלך…❤
ואווו איזה מהממות אתםם
ז'א רעקאיו (חח העתקהדבק;) לא באמת הצלחתי לכתוב תשם שלך;)) תודה על ההזדהות.. עזרת לי..
והללושש הצילו איזה נשמה את.. תודה שהגבת ככה..
הרגשתי מזה מוזרה (עד עכשיו..) שלא הוצאתי את הרגשות שלי בבכי..תודה לכם:*
מהממותת!!??
חיבוק עם מלא כוח!!
אללוש אני אוהבת אותךךךך ברמות על
הפשטות התמימות הבגרות ואיי ואייי אין פשוט אין מילים❤️
קבלו חיבוק!! ותודה ששיתפתן!!!
אתן פשוט מהממות.
נשמעות שהחיים עשו אותכם לגדולות מהם.
הללוש, את נשמעת מותק.. כבר מהאתר רציתי להכיר אותך.. נשמעת ענקית, עמוקה ושהתחשלת ממש. עם הדרך התמודדות שלך והכל.. עכשיו אני יותר רוצה להכיר..;)
❤❤❤
אבאלה עלו לי דמעות לעינים הללוש בקטע הראשון שלך
אוי אני לא יכולהה אתן מרגשות בטירוף
לובבב
נשמה❤
הללוש-אהבה פשוט אוהבתותך!!!
נתן לי זוית טיפה שונה.. את גדולה! את ענקית! את גיבורה!
אימאאא הללושש נשמה טהורהה וואיי
איזה איזה חמודהה יואוו אני עוקבת תמיד אחרי התגובות שלך ותמיד הםם בוגרות וחמודות כאלהה
חמודית❤❤
למה אי אפשר להכניס את זה למחברת?
ממ לא יודעתת
הללוש, את כאן?
מקווה שכן כי יש לי הרבה מה לשאול,
איך אמא שלך חיה עם האובדן? איך היא קיבלה את זה? היא מדברת על זה רגיל, כמוך? את מדברת איתה על אבא שלך על הכאב , הגעגוע? קיצור תפרטי איך אמא שלך עם האובדן ואיך את עם אמא שלך בקשר לזה.
שאת שומעת טרגדיות אחרות כל מיני ב.ד.ה באתרים וכדומה מה זה עושה לך? מחזיר אותך לתקופה? את אדישה לזה? מזדהה? חושבת עליהם? אשמח שתפרטי…
מה לדעתך נקרא טרגדיה-
כילו אדם בן 80 שנפטר זו טרגדיה?
עד כמה לדעתך אדם שהוא לא בקרבה ראשונית עם הנפטר אמור להתרגש מהפטירה, לכאוב אותה, לבכות..
אני לא מדברת על חברה קרובה אלא למשל אבא של בנדוד שלישי או סתם אם מישהי רואה ב.ד.ה ופשוט נבהלת ובוכה והיסטרית..
ואת פשוט בת מדהימה ומההמת ומרגשת אותי בכל פעם מחדש. פתחת לי פתח לעולם שלכן, שעד עכשיו נזהרתי ממנו כמו אש.
תודה אהובה.
אני כאן?
אמא שלי קיבלה את זה כמו כולנו- קשה, אבל היא מאמינה שאם הקב"ה לקח את אבא אז זה הכי טוב בשבילה- כי אין רע יורד מלמעלה.
מדברת על זה ועליו מלאא אפילו יותר ממני חח,
פחות מדברת איתה על כאב וגעגוע כי אתזה היא לא תוכל להבין- היא אלמנה ואני יתומה יש הבדל.
מה זה ב.ד.ה.? (אני כסילהה?)
זה כואב, מעציב מאוד, אני חושבת על הכאב שהקרובים של הנפטר\ת מרגישים, על הלילות החסרי שניה ועל הגעגוע שיארוב להם מכל פינה..
אבל כשחברה שלי איבדה אבא זה היה לי הרבה יותר כואב ובאמת שחשבתי וחושבת עליה מלאאא.
אדם בן שמונים זה תלוי, אם הוא היה סיעודי וסבל ייסורים זה לא טרגדיה- זה נקרא שהוא נפטר בשיבה טובה אפילו זה עצוב ומצער ברמות, אבל אם זה אדם מתחת לגיל שבעים זו טרגדיה ולא משנה כתוצאה ממה שהוא נפטר. (ככה אני חושבת)
אם מכירים את הבנאדם שנפטר לא רק מתמונות, אם דיברת איתו או שראית אותו זמן קצר לפני שנפטר אז הגיוני שבנאדם יבכה, אבל לראות באיזה את או עיתון שאבא לתשעה ילדים מבני ברק נפטר ואינלך מושג מיהו לא חושבת שהגיוני לבכות בהסטריה, ברור זה מצער ברמות וכואב..
לא מזלזלת ברגש של אף אחת, יש רגישים יותר ויש פחות הכל תלוי בבנאדם ובמה שעובר עליו…
אפשר לשאול אותך סתם שאלה שמעניינת אותי??
למה נזהרת מהעולם שלנו כמו מאש?? עד כדי כך??
מקווה שעזרתי נשמה
אני לא הללוש אבל רוצה לומר לך בקשר לאבא של בנדוד שלישי או לסתם מישו שנפטר,
אז אם זה מדבר עלייך תדעי שאת פשוט רגישה, שהלב שלך לא מתרגל לגלות הזאת וכואב לך על כל יהודי שנפטר..
וגם אני, ילדה קרה לגמרי;) לפעמים אני יכולה ממש לכאוב שנפטרה אישה שיש לה תשע ילדים, שהרב נוטיק נפטר עמדו לי דמעות בגרון (אגב, זה דמעות מה שעומד שם?;)) אבל לצערי הרגש שלי התחספס ואני יכולה לראות מודעות אבלים וכבר לא נצבט לי הלב.
אז את פשוט מאוד רגישה, ואולי בגלל שלא נתקלת מקרוב במישהו שנפטר את כל כך היסטרית.. לא יודעת..
אוהבת אותך,
עוד יתומה:)
למה פחדתי כמו מאש?
כי לא ידעתי מה מותר לומר
ומה לא
יש לי חברה יתומה אמנם מאמא, ווואו אני נזהרת בכל מילה שלי, אני לא אגיד הלכתי עם אמא לקניות אני אגיד הלכנו לקניות, אני אני לא אזכיר מה אמא שלי עובדת אפילו אם זה דיון של כמה חברות, אני לא אזכיר את העול שלי בבית, אני לא אזכיר יומולדת של אמא, אני לא לא אגיד שאלתי את אמא שלי, אני לא . פשוט לא. אני אבקש ממנה להתקשר לאבא ובאמת אתקשר לאמא.
אני מאמינה שיישאר ככה, אחרי הכל עם כל הפתיחות שלי ושלך זה אתר.
אני פוחדת שהיא תתחיל לבכות לי פתאום, שזה יחזיר אותה לימי האבל, מפחדת שהיא תתחיל לספר לי איך קרה ומה היא עשתה ואני לא אדע איך להגיב. כל כך מפחדת ובלחץ, וואו שאבא של חברה משותפת שלנו נפטר לא התקרבתי אלייה שמי יודע איך היא מרגישה עכשיו, אני לא אזכיר לידה שמעצבן שאסור לשמוע שירים בספירת העומר ובשלושת השבועות, היא עשתה אתזה שנה שלימה. אני לא אזכיר לידה שום מילה שקשורה למוות או פטירה גם אם מדובר על שונאי ישראל או להבידל על סבתא רבה, כמו כן לא אזכיר מחלות.
אני מוזרה. אווף.?????
אל תיכנסי ללחץ, היא בסך הכל בנאדם כמוך רגיללל, אם תדברי על אמא שלך היא תמשיך רגיל (רוב הסיכויים) היא לא תתחיל לבכות וזההה…
אגב אל תחשבי שהיא לא שמה לב שאת נזהרת לא להגיד את המילה אמא…
איזה נשמה את, רגישהה..
מהממתת!
הללוש את מהממת!!
אני כל כך רוצה להכיר אותך!!
להיות חברה של ילדה בוגרת כמוך!