תמיד חלק

ממני
מכירות את זה שאומרים ששנאה שקולה לאהבה?
אז בדיוק אתמול אני קלטתי את זה חזק.
אני שנאתי את התיכון ואת כל מה שקשור בו. שנאתי את הלימודים, את ההתנהלות של הצוות, את ה'מבצעים' והכנסים המשעממים ותתי הרמה. היו לי חברות אבל הם ממש לא היו שוות משקל לכל כך הרבה דברים מעצבנים. ובתקופת הקורונה ראיתי שאני בקשר יופי איתם גם בלי לקום כל בוקר לתוך תלבושת מעפנה ופיח של אוטובוסים.
האמת היא שהקורונה היתה משבר סופי. ברצינות, לא הבנתי למה לא עשיתי אקסטרני. כל כך כעסתי על הבזבוז המוחלט של שלושת וחצי השנים האלה.

אבל פתאום הבנתי שהקשר שלי עם התיכון הוא פשוט לא ניתן לניתוק.
השנאה ששנאתי הכריחה אותי להיקשר למוסד הלימודים הזה. ועכשיו זה לא משנה מה אני אעשה – התיכון שייך לעבר שלי ודבוק בו, נורא ככל שהיה הוא עיצב את האישיות שלי.
וגם אם אני חושבת רע, העובדה היא שאני ממשיכה לחשוב עליו. דברים שבחיים לא יימחקו לי. מילים קטנות שמורות אמרו. רב שאהבתי את הדרך שבה התוועד בפנינו. דברים שאני בעצמי נטלתי בהם חלק, עיצבתי פנים.

אני לרגע לא מתגעגעת לתיכון. כל בוקר מחדש אני מברכת את הדף החדש שפתחתי במוסד לימודים אחר.

אבל התיכון תמיד יהיה חלק ממני.
רציתי רק שתדעו את זה.