זה היה אחד הימים שכל המורות הוציאו אותי מהכיתה, ובצדק. דיברתי, הפרעתי, התפרצתי, התחצפתי…
ישבתי לי בחוץ על הספסל..
מתוסכלת, כואבת, רוצה לבכות ת'נשמה ועוצרת בעצמי. מלבישה לי חיוך ומבט- פנים- חצוף-שאנן, מעלה רגליים על הספסל ובוהה. מנסה להעביר ת'זמן ומחכה לצלצול של סופיום בשביל להתחיל לחשוב לאיפה אלך חוץ מלחזור לבית..
ואז עברת שם. ראית אותי מהצד וחזרת..
התיישבת לידי על הספסל ולא הוצאת מילה.
רק הסתכלת לי בעניים , ראית את הרסיסים של הלב השבור.. והזרמת אהבה , הבנה, קבלה.. מה שכל כך כל כך היה חסר לי…
וזה היה תחילת ההצלה שלי, היציאה אל האור..
את ההמשך את כבר יודעת.
עזרת לי להגיע למקור של הבעיה.. עזרת לי לפטור אותה…
וזהו.
תגובה אחת
וואו. כתוב מדהים.
כל הכבוד למורה!