כל ששלי- שלך הוא

כל מילה חרוטה לי בלב

הוא היה לצידי. תמיד.

ברגעים בהם הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי.
ברגעים בהם לא מצאתי את עצמי בטירוף שנקרא עולם.
ברגעים בהם כל מה שרציתי לעשות היה להתפרק, לבעוט בהכל ולברוח.
ברגעים בהם כאב לי כל כך שרציתי לא להיות.
ברגעים בהם הכל סגר עלי ולא הצלחתי לנשום.
ברגעים בהם הייתי בטוחה שאין תקווה.
ברגעים בהם צרחתי ואף אחד לא סובב מבט.
ברגעים בהם בכיתי מגעגוע למה שלא יהיה.
ברגעם בהם רציתי שמישהו ילטף אותי אבל הייתי לבד.

בכל הרגעים האילו, הוא היה איתי. המכתב שלך.
המכתב המדהים, המחזק, המעודד.
המכתב שעזר לי לצמוח מכל דבר שקרה לי.

מורה אהובה שלי,
אין לי מושג אם את זוכרת מה כתבת לי אז,
אולי את אפילו לא זוכרת שכתבת אותו.
אבל זה לא משנה.
את כתבת לי אותו מתוך אכפתיות אמיתית,
מתוך אהבה כנה,
זה צעק מבין השורות.

את לא תקראי את מה שכתבתי כאן,
אבל למרות זאת, רציתי לומר לך,
שאם לא את, לא הייתי כאן היום,
לא הייתי כותבת את השורות האילו,
ומרגישה,
שהחזרתי לך,
ולו במעט,
והודיתי לך,
על מה שנתת לי.
חיים שלמים.
במתנה.

"בבקשה, תחייכי ותצעקי לעצמך בדממה: "חיי הולכים להיות משהו גדול, כביר, נפלא ונהדר! אחרת הבורא שאוהב אותי כל כך לא היה מאפשר ניסיונות אלו." את מוכשרת, חזקה ומדהימה, תמשיכי…."-
בשביל לכתוב את המילים האלו, לא הייתי צריכה לקרוא את המכתב שוב.
הן חרוטות על לוח ליבי.

תודה לך, מורה שלי.