עת רצון

מהי תפילה?

ברכות השחר חפוזות לפני הקפה? ברכות השחר בהילוך איטי אחרי ארוחת בוקר מלאה? אולי כל התפילה? אולי.

אני יודעת כמה התפילה חשובה והכרחית, מאוד רוצה שילדי יתפללו בכל יום כמו כל אמא יהודיה, ומשדלת אותם בדרכים שונות ומשונות. אני מאד מבינה את הקושי של הגדולות שלי להתפלל, תיכף אני אנסה להסביר מעט למה.
כשאני הייתי בגיל העשרה-ההתבגרות, בכיתה התפללתי, וכשלא היו לימודים – לא.
זה לא היה ב"דווקא" או בגלל שלא הייתי בחורה טובה, להיפך, הייתי מצטיינת בלימודים וגם במה שנקרא "הנהגה". הייתי בחורה טובה מאד. היה לי שם מצויין, והמורות העריכו ושיבחו אותי. אלא מה?
ראשית, לא הייתה לי דוגמה לכך. בבית בו גדלתי, האמא לא התפללה – חוץ מבימים הנוראים.
ושנית, נו, אתן יודעות, זה הגיל הזה שלרוב עדיין אין טעם בתפילה. פעמים רבות הכרחתי את עצמי להתפלל כמו כולן בכיתה, רוב התפילה ריחפתי, ולמעשה הייתי בטוחה שמי שעושה הכי הרבה "פרצופים" בתפילה – היא יראת שמיים גדולה ביותר, ואם הסידור שלה נראה מרופט מרוב תפילות/ דמעות – זו בכלל אחת מל"ו צדיקות נסתרות… אז נסיתי בסתר לגרום לסידור שלי להיראות כזה, בשיטות שונות ומשונות (היה לי רצון עז להיות צדיקה….:))
בקיצור, התאים לי התירוץ הראשון – אין לי דוגמה אישית, ולכן אני פטורה.
ממרומי גילי אני עדיין זוכרת את עצמי כנערה, ומודעת לכך כי קשה קצת (או הרבה) להתפלל בגיל של בנותי, ואני מאמינה שכמו שאני הגעתי לזה בכוחות עצמי בעבודה קשה, והיום אני זוכה להתפלל לפחות את רוב התפילות מתוך הנאה ומתוך בחירה, כך גם בנותי היקרות בעזרת ה'.
לפחות התירוץ הראשון לא קיים אצלן, ב"ה יש להן דוגמה אישית.
נחזור לתחילת הטור שלי, ונגיע לנקודה בה בנותי בשעה טובה סוף סוף הואילו לצאת מהשמיכות החמות אל אויר העולם.
בוקר טוב! אני מברכת אותן "בבקשה לא להסתובב עם פיג'מה בבית, להחליף לבגדים ולבוא לסלון. הסידור מחכה לכן".
אחרי דין ודברים, כמה תלונות וכמה בקשות (קפה/ שוקו/ תה/ סנדוויץ'…) אחת הבנות מספרת לי על מבצע שפצחו בו בתיכון לכבוד חופשת הפסח.
למעשה זה טלפון שרשרת, שבו הבת הראשונה אחראית על הבוקר להזכיר לזו שאחריה בשרשרת להתפלל, כשהבת השניה מקבלת תזכורת היא מתזכרת את הבאה אחריה, ומתפללת. יש גם שליחת sms לאישור סיום התפילה, וכשהבת הראשונה מקבלת אישור מהאחרונה בשרשרת – סימן שהמשימה בוצעה כראוי, ומעדכנים את המורה. שרשרת שתצליח להתקיים מספר ימים רב יותר מכולן, יזכה את המשתתפות בה בפרס מפנק.
הבת שלי ממש האהבה את הרעיון, אפילו התלהבה. וגם אני. מה אומר ומה אדבר, אם יש משהו שמדרבן אותה להתפלל מרצונה החופשי – אין מאושרת ממני.
אבל, תמיד יש אבל…
אין לה כח היום להתפלל. כבר אמרה את ברכות השחר, וזהו. היא כבר מבקשת לסמס, ואני עוצרת אותה. זה לא בסדר, זה לא נקרא להתפלל. ולמעשה, לדעתי זה ממש הונאת דברים. ברכות השחר זה לברך, לא להתפלל – הבהרתי לה.
ראיתי בעיניים שלה שהיא הולכת להתייאש ולוותר על המבצע. באמת שלא היה לה חשק. ולא עזר שאמרתי לה שהיא בסוף תצטער שלא תקבל את הפרס כמו כולן. ולהכריח – זה בדרך כלל לא מצליח….