אני והמראה… ומעבר לה

דקה לשבת / ויקרא

אני מחייכת אל המראה –
היא מחייכת אלי בחזרה.
אני מראה לה פרצוף כועס-
והיא , כמה מפתיע , מראה לי פרצוף כועס.
נו, באמת… מה ,היא עד כדי כך נקמנית ? היא לא יכולה לנהוג איתי בחסד גם כשאני מראה לה פרצוף כועס ?…
מה שנתתי- זה מה שקיבלתי.
זאת לא נקמנות. זה פשוט מראה.

כך בחודש אדר – כאשר יהודי מתנהג בהנהגה ניסית שלמעלה מהטבע-
מרבים בשמחה, ושמחה פורצת כל גדר של גבול והגיון… גם אם קשה לשמוח. וכך גם אם לא מגיע לי משהו,
בגלל שאני בשמחה, זה מה שהקב'ה מראה לי בחזרה כמו מראה- ושולח אלי שפע וטוב.

'הפרצוף' שאנחנו מראים להקב'ה זה מה שהוא מביא לנו בחזרה. וזה פשוט כי זה מה שהאדם מושך אליו, כמו מראה.

אז כאשר נתנהג כהכנה לחודש ניסן , בהנהגה שמתאימה לחודש ניסן ,למעלה מהטבע,
בדרך המדהימה של חודש אדר – של פריצת כל גדר לקושי, על ידי השמחה,
ואיך? דוקא על ידי התורה , כמו שכתוב "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה " .
ולכן החרות והשמחה האמיתית מגיעה דוקא מלימוד התורה , דוקא כשלומדים תורה (ומתוך שמחה !) מגלים אצל עצמנו את הכח להתנהג למעלה מהטבע על ידי הטבע האמיתי- האלוקי שלנו .

שנפרוץ את הגדרות של הגלות נאו מיד ממש. גוט שאבעס.