סיפור לי"ט כסליו

רבקי. לא מושקי.

הרוצה בטוב

ניגון קלי אתה מתנגן ברוך, שופך צלילי פסנתר ענוגים אל תוך חלל הבית. אני עוצמת עיניים ומקשיבה לתווים ולקול הנקישות הדקות של הקלידים השחורים- לבנים. מושקי מנגנת כל כך יפה, כל כך נוגע, כל כך אלוקי. תמיד שאלתי את עצמי, איך היא מצליחה להפוך את הניגון המוכר כל כך שמנוגן בהתוועדויות בסוג של חוסר חשק לדבר כל כך נפלא?

תמיד חשבתי לעצמי שזה פשוט הכישרון שה' נתן לה באצבעות. אבל היום התשובה הזו לא סיפקה אותי. ידעתי שיש משהו מעבר לזה שהיא מסוגלת לרוץ על הקלידים בנינוחות, בעוד שאני רק נוגעת בפסנתר הוא נשמע לי כנאנח על כך שהנחתי עליו את ידי.

הלכתי לסלון בצעדים חרישיים, לא רוצה לפספס אף צליל מהנגינה המושלמת, מהמנגינה העוטפת. התיישבתי על הספה בשקט והבטתי על מושקי בעיניים פעורות, עורגות. הידיים שלה נעו בצורה מלאכית ביחד עם גופה שהיה שותף מלא להרמוניה שנשפכה מכלי העץ בחדווה.

התבוננתי בה ממושכות ואחרי כמה רגעים בודדים הבנתי את התשובה. זה פשוט מפני שמושקי היא מושקי. זה בגלל האישיות שלה.

אחותי מושקי היא משהו מיוחד. כל כך מיוחד עד שגם אני מודה בזה ומודה על זה יום יום. היא גדולה ממני בשנתיים, בכיתה י"ב. מושקי בחורה רגישה ואצילית. כל כולה אומר טוּב והעדינות שלה קורנת למרחקים. אני יודעת טוב מאוד כמה אכפת לה באמת מהרצון של הקב"ה והרבי, איך היא משקיעה בכל פרט, בכל הנהגה חסידית.

זו מושקי אחותי. כמעט מושלמת. (אני אומרת כמעט רק כי תמיד אומרים שאין אדם מושלם, אבל אם היה אפשר לומר- בהחלט זה היה נאמר עליה).

"מה נשמע רבקי?" קולה של מושקי חדר לתוך המחשבות שלי. היא עמדה מולי עם חיוך רך. פתאום קלטתי שהמנגינה הסתיימה, מתי מושקי הפסיקה לנגן? כנראה איפה שהוא בין מחשבה למחשבה שלי.

"אני בסדר ב"ה" עניתי לה מיד עם חצי חיוך, עדיין נתונה בשרעפים.

"יופי. רוצה לבוא איתי היום להתוועדות?" היא הציעה לי והתיישבה גם על הספה, אוחזת בחת"ת.

"איזו התוועדות?" שאלתי בתימהון. לא היתה זכורה לי אחת כזו באופק.

"בבית של קלמן"

משהו בכל זאת ניצנץ לי בראש. "לכבוד מה יש היום התוועדות?"

"היום בערב מתחיל י"ט כסליו" היא ענתה לי את הברור מאליו. איך שכחתי? המורה חנה אמרה את זה היום בכיתה בערך שלושים פעמים וגם הזהירה מחר לבוא עם חולצה לבנה מ-כ-ו-פ-ת-ר-ת והזהירה באלף אזהרות ש'מי שתבוא שלא על פי התקנון יטפלו בה בחומרה'.  אני לא תכננתי להיות פורעת חוק אבל הנאום שלה עשה לי חשק לעשות לה דווקא. את האמת היא שהבנתי למה היא הדגישה את זה כל כך, כי בי' כסליו היו המון בנות שהגיעו לא לפי התקנון.

"אז את רוצה לבוא?" היא שאלה אותי שנית ואני הנהנתי. למה לא? בטוח זה יהיה יותר מועיל מאשר לשכב במיטה ולקרוא ספר או לראות סרט.

"כן, אני אבוא" הנהנתי קלות ושקעתי אחורה אל הספה, מבואסת שלא זכרתי בעצמי את התאריך. לפני שנה הייתי זוכרת כל תאריך חסידי. והיום? טוב שאני זוכרת לפחות מה קרה בתאריכים, אבל אני לא אוחזת בהם ראש. זה כבר פחות מעניין אותי.

ראיתי את מושקי פותחת את החת"ת ומתחילה לקרוא במרץ את השיעורים היומיים. היא הציעה לי ללמוד איתה מלא פעמים אבל אני תמיד סירבתי עד שהיא הפסיקה להציע. אני לא לומדת חת"ת. המורה חנה חפרה על זה כל כך הרבה שזה כבר יצא לי מכל חור. להוסיף לעניין את זה שתמיד כשלקחתי את זה כהחלטה טובה, היא החזיקה לי בדיוק יומיים ואחרי זה שכחתי, או שלא היה לי כח או שהיה לי  משהו דחוף אחר לעשות כמו ללמוד למבחן, בהסטוריה למשל, שנזכרתי בו יום לפני המבחן עצמו.

"רבקי" שוב הקול של מושקי חדר לי למחשבות.

"מה?"

"אמא קוראת לך כבר כמה פעמים" היא לחשה לי וכדי להוכיח את צידקת דבריה שמעתי את קולה של אמא קורא לי בטון חסר סבלנות.

נאנחתי בשקט וקמתי. מזל שמושקי הסבה את תשומת ליבי אחרת אחרת הייתי חוטפת מנה של תוכחות על חוסר המוצלחות שלי, כאילו שאני לא מכירה אותו בעצמי.

 

"כן אמא" נכנסתי למטבח בצעדים זריזים. אמא עמדה ושטפה כלים.

"המחנכת שלך התקשרה אלי היום בבוקר" היא אמרה בקול כאילו סתמי.

שתקתי. לא הייתי מופתעת. רק ניסיתי לעכל ולהבין מה אמא רוצה לומר בזה, עומדת שם נטועה על מקומי. המורה חנה באמת הביטה עלי היום במבט מוזר, מתבונן מידי כזה.

"את לא שואלת מה היא אמרה?"

"לא" עניתי ברוב טיפשות כי הפרצוף שקיבלתי מאמא תמורת ההברה היחידה הזו, גרם לי לנוע באי נוחות.

"היא אמרה שהיא מרגישה שמשהו מציק לך" היא סגרה את זרם המים וניגבה את ידיה. היא התיישבה על יד השולחן הקטן וסימנה לי להתיישב לידה.

מיצמצתי כמחאה שקטה. לא רוצה לדבר עם אמא, במיוחד לא אחרי שהמורה חנה שלחה אותה לדבר איתי.

התיישבתי בכל זאת כי לא רציתי להפוך את ה'שיחה' לצעקות מהר יותר ממה שבמילא יקרה.

"מה קורה איתך רבקי?" אמא דרשה לדעת ואני התקשחתי. מה שקורה הוא שאני רוצה לחזור לספה ולבקש ממושקי שתנגן לי משהו להרגיע את הכעס שגואה בי על המחנכת המעצבנת שלי. למה היא חייבת להתערב לי בחיים?

אמא נעצה בי עיניים מחכות, תובעות.

"שום דבר אמא, אני בסדר" עניתי ביובש. השתדלתי כל כך לא להישמע חצופה אבל אמא כנראה כן חשבה שזה הדבר הזה שמתחיל באות ח'.

"רבקי, אל תדברי אלי ככה" הטון שלה עלה בנזיפה, בדיוק כמו שידעתי שיקרה. אבל מה זה אשמתי שאני לא יודעת להתאים את הקול שלי למצב כמו מושקי?

"עם מושקי את אף פעם לא מדברת ככה." הפעם התחצפתי בכוונת תחילה. עיצבן אותי שהיא באה לנסות לברר איתי דברים רגישים ונוהגת בי בחוסר רגישות. באטימות אין סופית.

"נכון רבקי." היא הביטה עלי במבט קשה, קולה היה טעון. "כי את לא מושקי את רבקי"

 

***

 

"איך אני נראית?" שאלתי את מושקי בשמץ של לחץ. הקול שלי חזר בהד חלש בחדר המדרגות.

היא סרקה אותי לרגע, "את נראית מעולה".

העברתי יד קשה על השיער שלי, מנסה לסדר שערות סוררות אחרונות לפני שנדפוק על הדלת של קלמן ואמצא שם יותר מידי בנות שאתפדח מולם עם השיער העקשן שלי שמסרב להראות נורמלי כשהוא אסוף. מתחתי את החצאית וסידרתי גם את החוצה שתעמוד טוב.

ההתוועדות הזו הגיעה אלי כחבל הצלה ממש. רק רציתי לצאת מהבית אחרי המריבה שלי עם אמא. המילים שלה כמו נעצו פגיון בלבי המדמם, נותנות גושפנקה לכל התחושות שלי.

"את יכולה לדפוק" אישרתי למבט המחכה של מושקי והיא נקשה קלות על הדלת.

הדלת נפתחה אחרי שתי שניות.

"מושקי! איזה כיף שבאת!" זו היתה חנה'לה קלמן. הן התחבקו בחוזקה והיא הזמינה את שתינו להיכנס פנימה אל הסלון. גלי קולות של בנות החלו להכות בי והבנתי שזו התוועדות רצינית, לא משהו חפיף ודי. לא ידעתי אם זה מוצא חן בעיני או להיפך אבל החלטתי לזרום עם המצב, בכל מקרה זה עדיף על להיות עכשיו בבית.

התיישבתי ליד חברה שלי, חוי הלפרין שנס שהיא הגיעה, ואחרי דקות אחדות הגיעה המתוועדת. היא היתה אישה בשנות השלושים לחייה, גבוהה ובהירת עור. היא חבשה פאה שטנית והיתה לבושה בשמלת קומות סגולה בגוון לילך.

היא החלה לדבר. קולה היה עבה אך רך ומשפטהּ נאמרו בביטחון. היא דיברה על התניא, על הבינוני. היא שפעה כריזמה והאזנתי לה בקשב רב רק שאחרי חצי שעה התחלתי להשתעמם, או יותר נכון נמאס לי לשבת. הסתכלתי על מושקי, רציתי שהיא תסתכל עלי גם ולשאוב ממנה עידוד אבל מבטה היה מהופנט אל המתוועדת.

היא כזאת מושקי. איך היא מצליחה להקשיב כל כך הרבה? כי היא מושקי. היא כנראה בינונית אם לא צדיקה.

ומה אני?

אני סתם רבקי. רבקי שהיא לא מושקי. ככה אפילו אמא אמרה. רבקי שהיא לא עדינה, לא אצילית, לא אכפתית, לא מצליחה להקשיב, לא חסידית,לא אומרת חת"ת, לא מסודרת ולא ולא ולא ולא. אני פשוט 'לא אחד גדול'. בעצם יש בי קצת כן. אני כן אנוכית, אני כן מבולגנת אני כן מגושמת אני כן מתפללת בחיפזון שכמותו לא נראה בתבל, כן גורמת למחנכת שלי להתקשר לאמא, כן חוצפנית וכו' וכו'. אז אני לא 'לא אחד גדול', אני סתם לא מוצלחת ולא חסידית.

המתוועדת הפסיקה לדבר סוף סוף וכל הבנות החלו לנגן. זיהיתי את הניגון בקלות, ניגון הבינוני של האדמו"ר הריי"ץ. הצטרפתי בשקט, לא היה לי כח שישמעו אותי יותר מידי. עצמתי עיניים ונתתי לניגון להיכנס אל תוך כל הלא מוצלחות הזו שממלאת את כל ישותי. דמיינתי את מושקי מנגנת אותו בפסנתר התענגתי על כל תו.

'האדמו"ר הריי"ץ כאן בחדר' מישהי סיננה לחברתה בניסיון להשקיט אותה וזה הגיע לאוזני למרות שהייתי בטוחה שאני מרוכזת לגמרי בשירה. פתאום התמלאתי בושה. איך אני מעזה לשבת פה עם האדמו"ר הריי"ץ באותו החדר? אני לגמרי לא ראויה לזה.

עיניי התמלאו דמעות מלוחות. קמתי במהירות ויצאתי מהדלת של הבית.

לא מסוגלת לסבול את עצמי.

 

***

 

"רבקי?" שמעתי קול מהסס קורא לי. אני הייתי קבורה עמוק במיטה עם שמיכה עד מעל לראשי וכרית ספוגה בדמעות.

"רבקי?" מושקי קראה לי שוב והתיישבה לידי על המיטה, מניחה יד על ערמת השמיכות שכיסתה אותי.

"מה מושקי?" שאלתי בקול חנוק וצרוד מרוב בכי. לא באמת רציתי לדבר איתה או עם אף אדם. אני פשוט לא ראויה לזה. לא ראויה להתקיים.

"מה קרה?" היא ביררה רכות, מלטפת את הגיבוב הצמרירי.

"הכל בסדר מושקי" עניתי בהתנשפות מובסת. מובסת מעצמי. מובסת מהעולם והדרישות שלו שאני לא מצליחה לעמוד בהם.

"רבקי, לא הכל בסדר. מה קרה?"

הורדתי את השמיכה מהראש שלי. "לא יכולתי להישאר שם יותר. סליחה שפידחתי אותך ויצאתי באמצע" לפחות אני אנסה להיות אנושית גם אם אני לא כזו.

מושקי הסתכלה לי עמוק בעיניים. "לא פידחת אותי רבקי. יותר הבהלת אותי. אני דואגת לך"

"תודה מושקי" נענתי ליד המושטת של אחותי המדהימה והתישבתי לידה.

"משהיא העליבה אותך?" היא ניסתה לברר בעדינות ואני צחקתי לעצמי. אף אחת לא העליבה אותי אבל כן מישי אחת שקוראים לה רבקי עלבה בי קשות והעמידה מולי מראה שהיה מאוד לא נעים להסתכל בה. ואולי, בעצם לא אולי- בטוח, נעלבתי מאמא.

נאנחתי וניגבתי את עיניי בשרוולי. "אני סתם ילדה גרועה"

הגבות של מושקי התרוממו למעלה בהפתעה. "ממש לא." היא אמרה נחרצות. "למה את חושבת ככה?"

"כי אני סתם ילדה לא מוצלחת שנראלי שהקב"ה מתחרט שהוא בכלל הביא אותי לעולם." וגם אבא ואמא רציתי להוסיף אבל לא הייתי מסוגלת.

"חס ושלום רבקי. הקב"ה תמיד אוהב אותך"

"איך את יודעת, למה את הקב"ה?" שאלתי בחמיצות.

היא צחקה. "לא. אבל יש לי מקורות מידע בנושא" היא קרצה לי, מוודא שהבנתי את השנינות. "זה הנושא שעליו המתוועדת דיברה שגרם לך לזה?"

הנהנתי. יש לה ראש טוב לאחותי. ההתוועדות בעצם היתה הקש ששבר את גב הגמל.

"באמת מה שהיא דיברה בהתחלה גם כמעט יאש אותי" היא אמרה באנחה. הפעם הגבות שלי זינקו מעלה.

"את? להתייאש? למה? את עושה הכל! את כזו צדיקה"

"אני לא צדיקה רבקי, ואני ממש לא עושה הכל"

"טוב טוב, עכשיו הוכחת שאת גם ענווה"

"לא רבקי, אני באמת מתכוונת לזה. גם לי יש נפש בהמית. פעילה מאוד" היא הבטיחה.

עיכלתי שפה בחוסר אמון, "טוב אם את אומרת"

"לכולנו יש אחת כזו רבקי והתפקיד שלנו הוא להשתדל להתגבר עליה." היא דיברה אלי ברוך ועינייה שהביטו ישר לתוך עיניי שלי, הביעו דאגה כנה.

"אז אני לא מצליחה לעשות את זה. זה פשוט למעלה מהכוחות שלי" פלטתי במשיכת כתף. אני פשוט לא מושקי. אין מה לעשות.

"רבקי, ה' אוהב אותנו מאוד. עם הכל כולל הכל. הוא שם בנו את הנפש הבהמית הזו והוא יודע כמה היא מסיטה וכמה היצר הרע כל הזמן מזמר לנו באוזניים. יש קטע בתפילה בתחנון אחרי אבינו מלכנו שכתוב בו "כי הוא יצרנו ידע", מכירה את זה?"

נענתי בראשי לשלילה. אני לא אמרתי תחנון כבר חודשים ובטח שלא כל מיני קטעים בעמודים זניחים.

"הקב"ה מכיר את היצר שלנו טוב טוב. הוא אוהב אותנו ביחד איתו אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לעבוד." קולה ליטף את גבי והעביר בו צמרמורת דקיקה. אנחנו. לא את. אנחנו. מושקי ואני.

"אני בחיים לא אצליח להיות כמוך" הפטרתי אחרי רגע, נוחתת לקרקע המציאות.

"את גם לא צריכה להיות כמוני. את רבקי ואני מושקי" וזו בדיוק הבעיה, צחקתי לעצמי בעצב.

"כל אחת והמקום והתפקיד שלה בעולם. אני עושה את עבודתי במקומי או לפחות משתדלת… ואת צריכה לעשות במגרש שלך." היא הסבירה בשקט. ביציבות.

"תודה באמת" מילמלתי בכעס. קל לה לומר את זה. ה'עבודה' שלה קלה.

שקט עמד ביננו. פחדתי שהעלבתי אותה. טיפשה שאני. חסרת זהירות ואנוכית.

"אחרי שהלכת המתוועדת יותר הורידה את זה לפועל ועודדה אותנו" קולה של מושקי התרומם פתאום.

שוב שקט. הפעם מצידי.

"אני מתנצלת רבקי, לא התכוונתי לפגוע" איזה נשמה שהיא. אם כבר אני צריכה להתנצל.

"לא פגעת בי מושקי, אני פשוט מיואשת מעצמי" סוף סוף אמרתי את שעל ליבי.

"את יודעת מה מיוחד בחב"ד?" היא שאלה אותי פתאום. לא הבנתי מה נפל עליה. אולי רוח ליצנות.

"מה?" שאלתי בשבילה.

"בחב"ד מבינים. לומדים. על זה היצר הרע כבר לא יכול. הקיטרוג הגדול על אדמו"ר הזקן היה בדיוק בגלל זה. היצר הרע התעצבן שלוקחים לו את הכלי הכלי הכי טוב, את זה שלא מבינים בשכל." היא דיברה בלהט, בהתלהבות שלא ראיתי אצלה כבר הרבה זמן.

"זה מעניין מה שאת אומרת" הגבתי לה בשקט, מנסה להפנים את מה שאמרה. זה היה חדש לי.

"אז מה דעתך שנקבע חברותא בתניא?"

לא הבנתי מאיפה היא הנחיתה את זה עלי. במחשבה שניה, הבנתי היטב וחייכתי. "טוב".

"אני חושבת שזה ייטיב עם שתיינו" היא חייכה בחזרה.

"ומושקי," אמרתי בהיסוס.

"כן?"

"מסכימה לנגן לי את הניגון קלי אתה?" שאלתי בשקט.

היא ניראתה מופתעת אבל אז חיוך גדול התפשט על פניה. "בשמחה".

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

אז למה באמת? /חנוכה

אז הנה הפצעתי אחרי פרידה ארוכה וכואבת (בשבילי לפחות) אחרי שנהייתי כלה והתחתנתי וכל מה שזה כולל…

שדה הלב, ותלם

הצעיר מגרד את סנטרו. במה האיש הזה יכול להועיל, באמת? הוא בוחן קצרות את החליפה היקרה ואת הקמטים על עור הנוסע

הוסיפי את התגובה שלך:

19 תגובות
  1. מישל הגב

    איזה כיף לקרוא כזה סיפור יפה על הבוקר!
    עשית לי את היום!
    תודה, סופרת מוכשרת:)

  2. . הגב

    מזדהה
    זה נגע לי עמוק
    תודה הרוצה בטוב 💚

    את הרגשות של רבקי הצלחת לתאר בצורה מדוייקת
    שזה היה מדהים
    ו…אני חושבת שאני צריכה לחזור לכאן אחר כך לעכל את המסר של הסיפור הזה..

  3. ויקי הגב

    ואווווו פשוט אין מילים

  4. פרפר הגב

    הרוצה בטוב!!
    זה היה ארוך, אבל שווה!!
    יאוו
    היו קטעים שהזדהיתי עם רבקי.
    מושלם.

  5. מם הגב

    את כותבת כל כך כל כך יפה ..!

  6. השם שלי* הגב

    יותר ממה שהיה כתוב, היה לא כתוב..
    תודה ענקית על הסיפור הזה שהוא הסיפור של הרבה מאתנו והיטבת להסביר אותו

  7. נעמה הגב

    וואו אהבתי, את כותבת מהמם.

  8. ... הגב

    ואו
    את לא מבינה, קראתי את הפוסט הזה אתמול ומיד כשסיימתי סגרתי את המחשב והלכתי פשוט לבכות..
    זה היה הדבר הכי יפה וחזק שקראתי אי פעם!! אולי כי אני ממש מזדהה…
    את כותבת הרבה יותר מיפה:)

  9. אה הגב

    וואו שזה יפה!!
    מה עם זה רק נעליים? מחכה לזה בקוצר רוח..

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?