אח ואדמה

סיפור

הרוצה בטוב

היא היטבה את האדמה סביב השתיל הירוק הבהיר, ליטפה אותו רכות ואהבה נשקפה מעייניה. היא כל כך אוהבת את הטבע לכן היא תמיד חלמה לגור בישוב קטן ונידח באמצע שומקום. אבל היא גרה כאן, בעיר הזו, בשכונה הזו ולפחות בבית הזה שיש בו גינה קטנה שהיא משתדלת לטפח.

היא סיימה עם השתיל הקטן והצנום, בדקה שנית שהאדמה סביבו מהודקת כראוי ועברה לשתיל הבא שקנתה מהמִשתלה שבמרכז העיר. היא אמנם לא גרה בישוב נידח אבל היא כן גרה בשכונה קצת מרוחקת מהמולת העיר הסואנת וזה מה שניחם אותה.

 היא הרטיבה את האדמה הסדוקה והיבשה מהשמש הקופחת של הקיץ, כרתה גומה עבור השתיל עם הפרחים האדומים הקטנטנים, הוציאה אותו מקופסת הפלסטיק החומה והכניסה פנימה לתוך האדמה התחוחה. ושוב, כיסתה בעדינות, היטבה את האדמה סביב השתיל וליטפה אותו רכות, מתענגת על התחושה המתוקה של נפלאות הבריאה.

היא כבר היתה באמצע חפירת הגומה הבאה עבור הפרחים הסגולים כשהבחינה בצֵל אדם שחרחר שהצטייר בדיוק רב על האדמה החוּמה. היא נעצרה מעבודתה לרגע, מנסה לנחש את את זהותו של בעל הצל אבל היא לא היתה צריכה להמשיך לחשוב כי בעל הצל שעמד רק במרחק קטן ממנה החל לדבר.

"איך הולך זהבי?" שאל הקול שזהבי זיהתה כקולו של אביהּ.

זהבי הסתובבה אחורה וראתה את דמותו העייפה והקפופה של אביה שהיה חסון, בוחנת בעיון את השתיל הסגלגל שהיה לידה. כל כך הרבה דברים עברו על אבא בזמן האחרון שגרמו לו לאבד את הביטחון ויציבות שתמיד כל כך אפינו אותו, שגרמו לה להעריץ אותו בתור ילדה קטנה והשינוי הזה כאב לזהבי, מאוד.

"הולך  בסדר גמור" ענתה לו בחיוך ובחולמניות קלה, נזכרת בימים שלפני הכל והעבירה יד קלילה על עלי הכותרת האדומים כדם של השתיל הקודם.

"אני שמח לשמוע" חיוך עלה על פניו וקצת מהבעתו הישנה והשלווה עלתה אף היא. הוא רווה מזהבי כל כך הרבה נחת ואושר. אין לו מה להתלונן, היא היתה ילדה למופת בכל המובנים כולם. חסידית, יראת שמיים, פעילה, עדינה ומה לא…

"תודה" היא לחשה, משפילה את עיניה, מכבדת את נוכחותו של אביה והתכופפה שנית לעבר הגומה החצי חפורה. הצל של אביה התקרב והיא ראתה אותו מתכופף גם ומתחיל לחפור באדמה שלצידה.

היא ידעה שהוא אוהב טבע וצמחים לכן לא עצרה אותו למרות שידעה שלא טוב לו להתכופף, הוא כבר מבוגר מדי בשביל זה או שהחיים הם אלו שגרמו לו להיות מבוגר למרות שהוא רק בן חמישים. לפני חצי שנה הוא עבר תאונת עבודה והברך שלו נפגעה מחפץ כבד שנפל עליו. לעבודה הוא לא חזר והוא עכשיו רק יושב בבית וחי מפנסיה מוקדמת. לפעמים הוא יוצא קצת למבצעים אבל גם זה קשה לו כבר בגלל הרגל…

"יפים השתילים שקנית" העיר וולף פתאום שלא מן העניין והתבונן ארוכות בצמח שאחז בידו התשושה.

"תודה" היא אמרה בעדינות תוך כדי שהידקה את האדמה עם ידיה סביב הפרחים הסגולים.

הם עבדו בשקט עוד חצי שעה עד שסיימו לשתול את כל חמישה עשר השתילים שזהבי קנתה מתוך ברִירה מוקפדת.

"תודה על העזרה" היא אמרה בחיוך של בת זקונים מתבגרת טובה בעודה מתרוממת מהקרקע שנהיתה בוצית בגלל דלי המים שנשפך לה בהתחלת העבודה.

וולף התקשה מעט להתרומם וזהבי מיהרה להציע לו את עזרתה.

"אני יכול לקום לבד" הוא ביטל את הצעתה בנחרצות עם הינף יד קל. "אל תעשי ממני זקן" הוא חייך אליה חיוך נוזף ואוהב גם יחד והניח יד על כתיפה.

"סליחה אבא" היא התנצלה, מצטערת על כך שגרמה לאביה להרגיש זקן יותר ממה שהוא גם ככה.

"זה בסדר זהבי, בואי נכנס הביתה"

אחרי שהם החליפו בגדים לבגדים שלא מעוטרים בבוץ ואדמה, וולף התישב על הספה בסלון ליד חנה, אישתו וזהבי התיישבה במטבח, נישנשה צ'יפס קראנץ' וקראה ספר מהספריה של בית הספר.

"אתה לא שומר על עצמך" העירה חנה לפתע בבקורתיות.

"על מה את מדברת?" וולף היתּמם והעמיד פני לא מבין.

"על זה שאתה חושב שאתה עדיין נער ושותל שתילים בגינה" היא אמרה בהומור, מנסה לשבור את האווירה הכבדה שנוצרה פתאום.

וולף צחק. "אני לא נער אבל אני לא זקן" הבהיר בפעם המליון ותפח על רגליו בקצב של אחד מהניגונים האהובים עליו.

חנה נאנחה. "טוב, לא משנה." אמרה מנענעת בראשה בעיפות, היא התייאשה מזמן מלנסות לגרום לו לשמור על עצמו.

לפתע דפיקה נשמעה בדלת הבית ואחריה נשמע רעש הפתיחה הרגיל של אדם מסויים מאוד, שמוליק.

"שלום אמא"

"וברכה שמוליק" איחלה חנה בלבביות מהולה בחשדנות. "במה זכינו שבאתה לבקר בסתם יום של חול?" עייניה רצו אחרי תנועותיו המהירות שבזכותם כבר הספיק להניח את הקיטבג בכניסה למסדרון, למזוג לעצמו כוס מים, לשתות אותה וכבר להתחיל לחטט באורונות המטבח במרץ.

"סתם" הוא זרק לחלל הבית בלי שום כיוון מסויים ומצא את פחית הקולה הסגורה שהשאיר שם לפני שבוע וחצי.

"מה סתם?" שאלה חנה בלב כבד. היא ידעה שהוא מסתיר משהו ולא היה לה חשק לגלות מה.

"ת'פני לי ת'כיסא זהבי" הוא דרש בנונשלנטיות וכבר הניח על השולחן את הדוריטוס חמוץ חריף שלקח וכמובן את הפחית האדומה.

זהבי עברה לכיסא ליד בשקט. היא ידעה שכששמוליק במצב רוח הזה לא כדאי להתחיל איתו.

"שמוליק" זו היתה חנה.

"מה?" הוא שאל בפה מלא בחטיף תירס משולש.

"למה הגעת?" חנה דרשה לדעת ונעמדה מולו.

"מה קרה? אסור לבוא לבקר?" שאל בחצי צחוק ולקח לגימה מהפחית שהכילה את המשקה השחור התוסס.

"ברור שמותר לבקר ולי מותר לשאול לָמַה" אמרה חנה בלי שמץ של חיוך.

זהבי הצטערה עבור שמוליק. מאז התאונה של אבא הוא השתנה לגמרי והר"מ שלו בישיבה כמעט אובד עצות כמו אמא, ואבא… אבא לא מתערב. הוא טוען שצריך לתת לשמוליק את הזמן להתאושש מההלם של התאונה שלו. בהתחלה כולם הסכימו איתו עד שיום אחד שמוליק זרק כיסא על אחד מחברי החדר שלו בפנימיה של הישיבה. הוא נשלח הביתה לכמה ימים אבל משם זה רק הלך והחמיר ונעשה יותר ויותר תדיר, והביקורים שלו בבית היו הרבה יותר תכופים מאשר פעם בשבועיים לשבת חופשה.

שמוליק גרס את הדוריטוס בשיניו ושתק, מסתכל בנקודה לא ברורה בקיר שהיה מולו.

"שמוליק" קולה של חנה היה מתרה וחסר סבלנות.

שמוליק נעץ בה מבט זועם מעט ופלט בעצבים "המנהל שלח אותי לִנְפוֹשׁ קצת פ'סדר?"

"לא, זה לא בסדר" היא אמרה בחומרה ותקעה בו עיינים מוכיחות. היא לא יכולה עם הילד הזה, הוא מוציא אותה מדעתה.

שמוליק גילגל עיינים והכניס עוד משולש צהבהב לפיו שנדף ריח חמוץ חריף.

"אל תסתכל עלי ככה" היא הזהירה אותו.

הוא שוב גילגל עיינים וזהבי זיהתה שסבלנותה של אמהּ פקעה לכן הלכה לחדר שלה במהירות האפשריות ובדרך ראתה את אבא לומד ליקוטי שיחות בריכוז ששמור רק לו במקרים כאלו.

 

את ההמשך שהפך לצעקות זהבי שמעה רק כהדים כי היא טמנה את ראשה בין הכרית למיטה הטובה, סותמת את אוזניה היטב . דמעות החלו יורדות על לחייה בקצב של אוטוסטרדה. הסדין שלה נרטב ונוצר עליו כתם גדול ולח. לבסוף, אחרי לפחות עשר דקות, פסקו הצעקות מהמטבח וטריקת דלת חזקה זיעזעה את קירות החדר של זהבי ואת כירות הבית כולו.

היא התיישבה על המיטה  ורק דמעות ספורות עוד העזו לרדת ולהרטיב את חולצתה.

כל אחייה הגדולים של זהבי כבר נשואים חוץ משמוליק שהיה בשיעור ג' ישיבה קטנה  והיא תמיד היתה כל כך קרובה אליו. עכשיו הוא רק מסתכל עליה באדישות ובמקרה הטוב הוא מחונן אותה במבט מזלזל אחד או שניים. קשה לה לראות את אחיה הגדול שהיה כל כך חסידי ועדין הופך להיות… אין לה כבר הגדרה לזה.

ראשה של זהבי הסתחרר והיא הרגישה שהיא חייבת להתאוורר קצת אז היא יצאה לגינה הקטנה וכשהגיעה לשם היא על הדרך בדקה מה שלום הפרחים שהיא שתלה. האדמה תחת הפרח הצהוב התייבשה קצת אז זהבי הרטיבה אותה מבקבוק המים שהיא הביאה מהמטבח.

היא עמדה שם ליד השתיל הצהוב עד שראתה שהמים חילחלו ואחר כך צנחה בכבדות על נדנדת העץ ששכנה בסמוך לגדר האבנים.

לפתע מישהו פתח את הדלת של החצר ונכנס. לא מישהו, אמא.

"זהבי?" היא שאלה וניכר היה עליה שהיא בכתה גם, והרבה.

"כן אמא" ענתה זהבי חלושות מנסה לייצב את קולה הסדוק מבכי.

"אני מתנצלת על כל מה שהלך פה" חנה דיברה בשקט, כמעט בלחש. "אני לא הייתי צריכה לעשות את זה לידך, את לא קשורה לזה" היא אמרה בכנות שהפעימה את זהבי פעם אחר פעם. אמא תמיד היתה גלויה איתה והכנות הזו גרמה לזהבי להעריץ את אמא שלה.

"זה בסדר אמא" היא ניסתה לשחק את הגיבורה בשביל אמא, בשביל כולם ורק שכחה שגם היא קיימת ומתישהו גם לה יגמרו הכוחות.

חנה התקרבה לזהבי והתיישבה לידה על הנדנדה.

"בכית?" חנה שאלה בדאגה את זהבי. כל כך קשה לה עם שמוליק ועוד יותר קשה לה שגם זהבי נפגעת מכל העניין הזה. היא משתדלת לפחות לרפד לזהבי את הדרך.

"כן" היא ענתה בפשטות והשפילה עיינים מסתירה את עייניה האדומות ממבטה הבוחן של אמא.

"מתוקה שלי" חנה הצטערה ואספה את זהבי בחיבוק אל בין זרועותיה שרעדו עדיין מעט בגלל שצעקה.

"אמא?" זהבי לחשה.

"כן זהבי'לה?" חנה שאלה בחיבה וליטפה את ראשה של המתבגרת הצעירה שלה.

"כואב לי על שמוליק" היא התגמגמה, מנסה למצוא את המילים בהם היא תבטא את רגשותיה הקשים. "הוא כזה אח טוב ועכשיו…" היא נשכה את שפתה התחתונה בכאב, לא מסוגלת להמשיך ולדבר בגנותו של אחיה, היא פשוט לא מסוגלת.

חנה נאנחה. "זהבי, כולנו עוברים תקופה קשה וכנראה שהוא באמת חווה את זה יותר מכולנו" היא הסבירה לזהבי ויותר לעצמה. "הוא באמת אח טוב, אבל קשה לו." היא אמרה רכות וחיוכה הטוב ליטף את ליבהּ של זהבי.

"הוא בחדר שלו?"  היאי ביררה, חוששת שהטריקה של הדלת שהיא שמעה היתה מהדלת של הבית ולא מהדלת של החדר של שמוליק.

"כן" הוא ירגע קצת וגם אני בעזרת ה'" היא אמרה או יותר נכון התפללה אותו לקב"ה שיחוס עליה ועל בני ביתה ויתן לה קצת רוגע ושלווה עבור כל המהלך הארוך והמסובך הזה.

"אמא,"  שוב זהבי התגמגמה "גם… גם לי קשה" הודתה לבסוף בסוג של תבוסה. לא היה לה נעים להודות בחולשות שלה אבל חיוכה הטוב של אמא המיס אותה ופתח לה את הלב.

"תתפללי זהבי. תבקשי מה' שיתן לך כח להתמודד עם הקושי" עודדה אותה אמא, טפחה על גבה בחיבה והעניקה לה נשיקה במצח.

"בעזרת ה', אשתדל לעשות את זה" זהבי אמרה בכובד ראש. היא צריכה להתפלל על זה חזק חזק ואולי גם כדאי שהיא תכתוב על הקושי שלה לרבי.

 "תתפללי גם על שמוליק" הציעה אמא. "אני בטוחה שה' ישמע לתפילות הזכות שלך"

זהבי לא שמעה את המשפט האחרון של אמא כי היא כבר היתה באמצע למלמל תהילים שהיא זכרה בעל פה אבל את שמוליק היא זכרה גם זכרה. אהה, והיא כמובן התפללה גם על הגינה שלה.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

וידוי מהמורה 

אז סליחה מכל תלמידותיי (וגם בשם כל חברותיי הסמינריסטיות) אולי נתתי מבט מצמית

התבגרתי.

המון סימני שאלה שנובטים להם לאט לאט, ואז מתחילים לתפוס גובה במהירות מטורפת ומבהילה

הוסיפי את התגובה שלך:

34 תגובות
  1. ליבי הגב

    זה פשוט יפה😍
    הכתיבה שלך ממש זורמת וקלילה!!
    אהבתי ממש!

  2. גרביים אפורות הגב

    וואו מהמם!! יהיה לזה המשך?

    • הרוצה בטוב הגב

      תודה גרביים אפורות⁦☺️⁩ התגעגתי לראות את שמך החביב😉
      לא כתבתי לזה המשך למרות שזה דיי דורש. אולי כן אכתוב נתת לי מוטיבציה😃

  3. צונאמי⁦ הגב

    אויש הרוצה בטוב את גדולה!!
    את רגישה ברמות, נכון? אני צודקת?
    נשקפת מהסיפורים העצומים שלך נפש מדהימה⁦❤️.

    • הרוצה בטוב הגב

      תודה צונאמי!
      שואלת האם זה נכון? אז כן, אני רגישה לדברים מאוד וב"ה הקב"ה נתן לי מתנה להבין אנשים. (לא בקטע שחצני, כע?)
      לפרוטוקול:😉
      אמא שלי מטפלת ריגשית עוד מלפני שנולדתי אז רגשות זה נושא מאוד מדובר אצלנו בבית.
      קיצער תודה נשמה⁦♥️⁩

  4. חושבת בקול הגב

    וואווו איזו כתיבהה!!!
    מרתק ואת כשרונייית!

    • הרוצה בטוב הגב

      תודה רבה⁦☺️⁩
      תאמת שכתבתי את הסיפור כי הוא ריתק גם אותי. (סורי על זה שזה נשמע מוזר פשוט הדמיות והעלילה מתפתחים תוך כדי)

  5. אחת שאכפת לה הגב

    וואו מהמםם!
    את כותבת מושלם….
    דורשת המשךךך!

  6. רוצה לרצות הגב

    וואוו טירוף של כתיבה..
    בסוף כמעט בכיתי..צימררת אותי(לא יודעת איזה אמוג'ים מתאים פה😅)

  7. אנונימית לע"ע הגב

    יואוווווווווווו
    אין מילים
    כפשוטוו

  8. לאיודעת מי אני... הגב

    יאווו הרוצה בטוב את מהממת!!!
    נשקפת מהכתיבה שלך בגרות ורגישות מדהימה!!
    מעניין להכיר בנאדם מיוחד כמוך
    יהיה המשך?? זה פשוט ממש מתבקש והכתיבה שלך זה דבר שאי אפשר להפסיד

    • הרוצה בטוב הגב

      וואי וואי, כמה מחמאות😉
      תודה ומקווה שבע"ה אכתוב המשך אבל אני לא מבטיחה כי קצת עמוס לי החמידה מרחוק..

  9. דימונית הגב

    מהמםםםםםם

  10. #מלי הגב

    אמאל’ה איזו בת כישרונית שאת! גם לי בא לי… חח
    לא, אבל באמת, את מאוד כישרונית! יש לך כושר ביטוי מאוד טוב:)
    בהצלה, מותק! תמשיכי לעלות עוד פוסטים כאלה מרתקים. שתדעי שיש אחת שנהנת מאוד מכל פוסט ופוסט שלך שעולה כאן. בהצלחה:)

    • הרוצה בטוב הגב

      ב"ה, מתנה מהקב"ה.
      בע"ה אמשיך לעלות עוד פוסטים. מתכוונת בלי נדר להעלות סיפור בהמשכים שהוא המשך של "זה רק נעליים!!"
      ותודה רבה רבה!! ריגשת⁦♥️⁩

  11. פנקס עם נקודות הגב

    זה כתוב ממש יפה! אהבתי בהחלט:)

  12. מימי🙊🙉🙈 הגב

    וואו הרוצה בטוב אין עלייך הכתיבה שלך פשוט מושלמת קראתי הכל בשקיקה ויווו יש לי דמעות בעיניים
    תמשיכי פליזזז

  13. מימי🙊🙉🙈 הגב

    וגם איזה חמודה את שאת מגיבה ככה חמוד למגיבות

  14. #משבצת הגב

    כתיבה מושלמת!
    הכתיבה שלך פשוט וואו.
    ולא רק כאן.
    את חייבת להמשיך את זה,
    וגם את "זה רק נעליים!!"
    את כותבת פשוט מטורף,
    ונוגע ללב.
    מהסיפורים שלך גם אפשר לראות שאת בן אדם מדהים!
    עד כאן נאומי להיום:)

    • הרוצה בטוב הגב

      #משבצת! תאמת שהתגעגתי אליך⁦☺️⁩
      תודה רבה נשמה! את הסיפור הזה אמשיך בלי נדר ואת "זה רק נעליים!!" יש לי כבר מוכן כמות דיי מכובדת של פרקים אז תחכי להפתעות😉
      ונאומך היה חביב ביותר!!!

  15. אננס🍍 הגב

    וואי הייתי מרותקת..
    שניה, שאני יבין, את בתיכון?

    • הרוצה בטוב הגב

      זה ישמע מוזר ושחצני אבל אני גם מרותקת לסיפור לכן גם דיי מעניין אותי לעשות לו המשך⁦☺️⁩
      וכע, אני תיכוניסטית בכיתה י"ב.

  16. פדהאל (המפודללת😋) הגב

    וואו את כותבת ממש מהממם!!
    ממש אהבתי

  17. יהלום מלוטש💎 הגב

    יאוו אימאלההה
    את כותבת מושלם!!
    😍😍

  18. פדהאל (המפודללת😋) הגב

    אףףף עד שיש לי רצון טוב להגיב לפוסטים התגובות לא עולות!!!!!!!!
    😕
    קיצר הרוצה בטוב אמרתי כלומר כתבתי אמש(אמממ) שאת כותבת ממש יפההה וזה היה מאודד מעניין וגם אני מחכה להמשך..
    (אממ לאו דווקא ישיר כלומר לעוד פוסטים אוףף מקווה שתביני לאחרונה אני לא ברורה בעליל ולזה עוד בלי הדלעי שבו המח שלי נמצא😒🤪)

  19. בדוי לעת עתה :) הגב

    ואייייי זה מ ה מ ם !!!

  20. בדוי לעת עתה :) הגב

    איזה מושלםםם זההה

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?