פרשת וארא
סופשבוע טוב…
והפעם לשאלה אקטואלית מאוד.
למה. למה? למה הגלות נמשכת כל כך הרבה זמן? למה הגאולה לא באה?
ובמילים של משה רבנו – "למה הרעות לעם הזה"? מה הטעם בכל זה? בשביל מה יש גלות, וקושי, ורע?
בשביל להבין את התשובה נצטרך להבין קודם את משמעות שניים משמותיו של הקב"ה: הוי' ואלוקים.
אז קודם כל – הקב"ה הוא אחד ויחיד. "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" – מבחינת הקב"ה, אין שום שינוי בין לפני שנברא העולם לבין אחרי שנברא העולם, כי הוא מאוחד עם הכל.
נניח שבזה הרגע התחשק לכן להגיד "בננה", ואמרתן (בקול!). האם משהו השתנה בכן בעקבות אותה אמירה מסכנה? לא, אתן נשארתן בדיוק אותו דבר לפני שאמרתן בננה וגם אחרי שאמרתן בננה (למעט אולי תוספת של אי אילו פאדיחות לרקורד).
בשביל הקב"ה – בריאת העולם היתה כמו להגיד "בננה". זה לא פעל אצלו שום שינוי! הוא כל כך גדול, ואנחנו כל כך קטנים ונמלים ובלתי חשיבים לעומתו, שזה פשוט כמו מילה אחת קטנה בסך של חיים שלמים.
איפה מורגשת הנפרדות מהקב"ה? אצלנו, הנבראים.
אנחנו מרגישים כאילו אנחנו חשובים, כאילו אנחנו 'יש', משהו בפני עצמנו. האמת היא שאנחנו פחות מאבק פורח, ובטלים לגמרי לגבי הקב"ה, אבל העובדה היא שאנחנו מרגישים ישות עצמאית. אנחנו לא מרגישים את הקב"ה שמהווה אותנו – אנחנו מרגישים את עצמנו בלבד.
זה שם אלוקים: לשון רבים, מורה על ריבוי הנבראים. מיני הצומח והחי, אנחנו, ואפילו רבבות צבאות המלאכים באינספור העולמות העליונים – מרגישים מציאות, מרגישים נפרדים. לא מרגישים אחד ממש עם הקב"ה.
אבל הוי' הוא אחד. הוי' זה הקב"ה כמו שהוא לא נחלק לפרטים – כלומר שהכל מאוחד איתו.
שום נברא לא מרגיש נפרד מאלוקות! הוי' זו דרגה כזו, שאני מרגישה בכל רגע התבטלות מוחלטת לקב"ה. וההתבטלות הזו פשוט גורמת לי לקיים מצוות ולעשות את כל מה שצריך, כי אם אני והקב"ה זה דבר אחד אז הרצון שלו הוא הרצון שלי, והתענוג שלו זה התענוג שלי. ובכלל אין פה 2 מהויות שונות שרוצות דברים שונים – אלא שנינו ביחד מכוונים לאותה מטרה.
זה מה שהקב"ה עונה למשה.
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" – אני בעצם מאוחד עם העולמות! אצלי אין פירוד, אין משהו שהוא דבר אחר ממני!
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי הוי' לא נודעתי להם" – שם הוי' עוד לא התגלה בעולם. אמנם האבות ראו אותי, הרגישו אותי – אבל זה עדיין 'לא זה'. שם הוי' עדיין לא בגילוי, ועובדה – הנבראים מרגישים נפרדים מאלוקות.
איך מגלים את שם הוי'? איך גורמים לו להתבטא בעולם בפועל ממש?
אההה…
בשביל זה צריך גלות. הגלות הקשה של מצרים היתה מחויבת המציאות בשביל לגלות את שם הוי' בעולם.
"והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני הוי'" – אחרי הגלות, כששם הוי' יתגלה, הוא יהיה כמו בחינת שם אלוקים עכשיו.
כלומר, כמו שעכשיו של אלוקים הוא בגילוי – כך בחינת הוי' תהיה בגילוי.
אורך הגלות הוא מראה לעוצמת הגילוי העתיד לבוא אחריו.
כל פעם שהגלות הזו כל כך קשה, נזכור שכנראה גילוי ענק ועצום מחכה לנו אחריה…
ובעז"ה שנזכה להרגיש תמיד אחד עם הקב"ה בלי שום מונע ומעכב ומסתיר וחוצץ ביננו.
שבת שלום!
מקורות:
תורה אור פרשת וארא ד"ה "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וארא אל אברהם"
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
4 תגובות
וואו מדהים ממש, קראתי מרותקת.
שאלה קטנה, הצדיקים שהתבטל להם היצר הרע לגמרי, כמו שדוד המלך אמר וליבי חלל בקירבי. הם בעצם מרגישים אחד עם השם? הרי כל הרצונות שלו הם הרצונות שלהם, אין להם יצר הרע בכלל!
אנחנו לא מרגישים כי אנחנו אנשים פשוטים, אבל הם?
גוט שבת :*
צודקת, הצדיקים מגיעים לשם הוי'. אבל צדיקים בדרגה של "צדיק גמור" סובלים מכך ששאר העולם, אנחנו, עדיין לא שם… הם מרגישים את הגלות שלנו ומנסים להמשיך את שם הוי' גם לנו.
אחרי כזה דבר בא לרקוד
??????????
הערת אגב! תודה!
בזבוז האוצרות ממש
הי הערת אגב זה ממש יפה.
לקחת את הדברים העמוקים של תורה אור, שלא קל (לי לפחות) ללמוד, ולסכם בצורה כל כך בהירה. כיף שיש משהו להכנס איתו לשבת
תודה:)