רק שהכל בסדר

מעולם לא האמנתי שתשקרי לי ככה

שירי שלי,

אני רוצה להאמין שאת לעולם לא תדעי שאני זו שכתבתי את המילים כאן, שזה ירגיע אותי..
אני רוצה לכתוב לך בצורה הכי פתוחה וכנה שיש ומצד שני גם לתת ביטוי לרגשות שלי. למחשבות שלי. ועדיין משהו בי חסום. ואם תקראי? ואולי עדיף שתקראי? זה יחסוך לי הרבה..
אני נסערת. אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
המורה שלך התקשרה אליי לפני כמה שעות. שעתיים אולי שלוש. הייתי בעבודה, כרגיל. כשראיתי את המספר שלה על הצג, עניתי מיד. 'רק שהכל בסדר, אלוקים'.

*
היא הייתה רגועה. מילות נימוס רגילות של שיחת נימוסין. אנחת רווחה מצדי. היא בסדר הילדה שלך. אז למה המורה התקשרה?
"רציתי להתעניין בשלומה של שירי, היא נראית לי קצת עייפה בימים האחרונים.. נרדמת הרבה במהלך השיעורים, לא רק בשיעורים אצלי, גם אצל המורות המקצועיות.."
"נרדמת..?" שאלתי כאילו שלא שמעתי את מה שהמורה בזה הרגע סיפרה לי.
"כן.. נרדמת. בהתחלה חשבתי שפשוט עייפה באופן חד פעמי ולא אמרתי דבר.. אבל אני רואה שזה נמשך ונמשך… רציתי שתדעי מזה. אולי יש צורך בבדיקות של ברזל, אולי חסרים לה ויטמינים. כדאי לשים לב לזה. אני עצמי סובלת מברזל נמוך ורציתי להציע לבדוק את העניין, עבורה, את יודעת. מקווה שאת לא חושבת שאני חטטנית מדי.." אמרה בנימה מתנצלת.
"ממש לא! אני מודה לך שהתקשרת ואמרת לי. ממנה אני לא שומעת על כך.. באמת כדאי לבדוק.."
"אני לא בטוחה שזה באמת העניין, רק מציעה כמובן.. אולי היא עדיין מתאוששת מהשפעת של שבוע שעבר ואני סתם הגזמתי.. פשוט היה לי מוזר שככה נרדמת כמה פעמים כל יום.."
"השפעת של שבוע שעבר..?"
"כן, זה היה בשבוע שעבר לא? היא לא הגיעה כמה ימים.. כמעט כל השבוע.. יכול להיות שמיהרה לחזור לביה"ס והייתה צריכה עוד כמה ימים בבית.. אני בטוחה שהיא לא תתנגד לשבת בבית כמה ימים" אמרה המורה בחיוך שנשמע דרך הקו.
אני לא חייכתי.

*
אני כבר בבית.. מנסה לעשות סדר במחשבות שלי. כותבת קצת…
זו הפעם הראשונה שאני מפחדת מהרגע שתכנסי הביתה ילדה שלי. מפחדת שאני לא אצליח להכיל את מה שקורה אצלך. שתראי אותי ותביני מיד שקרה משהו. שאני יודעת משהו.
אני כל כך כועסת על עצמי. שלא שמתי לב. שלא הבנתי שמשהו קורה. שלא קראתי את המפה נכון. שחשבתי שמדובר רק בעובדה שקשה להתחיל כיתה ט', בתיכון חדש עם חברות חדשות והנה זה תכף יעבור לך..
את הבכורה שלי. נערת הסוד שלי, כמו שאני קוראת לך.
חשבתי שגם אני הייתי מקום בטוח לסודות שלך.. ועכשיו אני מבינה אחרת.
אני מבינה שיש לך סוד שאני לא חלק ממנו. אני לא מודעת אליו.. ואם אהיה כנה עם עצמי, אני חוששת לדעת.
חוששת לעמוד מול ניסיון שיהיה גדול עליי.
אני שומעת את דלת הכניסה נטרקת. לא חזק מדי ולא חלש מדי. זו את. כן, הנה אני שומעת את התיק מושלך על הרצפה.
אלוקים, אני צריכה כוח. רוצה לדעת מה הדבר הנכון לעשות עבורך. איך לגשת.
ועד אז.. מורחת חיוך על הפנים, מסדרת את המטפחת ויוצאת אלייך..
ההצגה שלנו מתחילה.
אני אוהבת אותך שירי, לא משנה מה.
את יודעת את זה בכלל?