חוזר הביתה

לבית האמיתי.
"מים" העיניים המתחננות, הירוק שורף.
"אין" ילדונת בת חמש מתקרבת לעברו, תוקעת בו מבט בהול.
"אוכל?" הריסים צבועים דמעות, הלב נאכל.
הילדונת הזיזה את ראשה הלוך ושוב,
שערה הכהה דוהר בפרעות.
"תודה" חיוך עקום, שריטה עמוקה לאורך הלחי,
הפצעים שבי מדממים.
הילדונת התרחקה בדילוגים, ואני לא מבין
מה שמח כאן?
צל אדם חסון קרב לעברי "צריך משהו?"
ואצלו בשונה מהאנשים כולם, אפשר לתלות תקוות,
מנופצות.
היסוס "צריך הרבה" אני מסיט מבט לרחוב,
זו נחשבת בגידה?
"קח" החסון תחב לידו מימיה וכמה פירות נוצצים.
"לא אקח ממך" הוא תלה עיניים בלאות בתפוח
המבריק.
והסיט אותם. מרכין ראש.
"לא?" החסון הרים גבה, שילב את ידיו.
"יש לי אבא בבית, שולחנו מלא בכל טוב, אבל אני פשו-"
בוגד, סותר את עצמי. אולי מחפש.
הוא קטע אותו "עזוב את מה שהיה, תאכל אתה רעב"
זיק משכנע בעיניו הכהות.
הוא כבר נשפך, נשרף מגעגוע.
"הפירות לא קורצים לך?" נגיעה אחת, התחייבות. "קח"
החסון הגיש לו פרוסת לחם עבה שהוציא מנרתיקו,
הוא נטל אותה ביד רועדת, והניח על הסלע.
מביט באיש. חיוור, נושך את שפתו בכוח, מזיז את
פוני חום בהיר הצידה.
"אני חוזר הביתה."
-משל-
אני חוזר הביתה, שום פירות נוצצים לא יקנו אותי,
-נמשל-
אני גם חוזר הביתה, שום תענוגות זוהרים לא יכניעו אותי,
הלכתי מאבי, הייתי מבולבל מהמלחמה שבחוץ.
הלכתי מאבי, הייתי מבולבל מהמלחמה שבפנים.
וחזרתי,
חזרתי, לאבא שאוהב. אותי.