הנעליים שבי.

לא משנה היכן דרכתי, אם זה דשא ואם אלו אבנים, אם זו שלולית או מרצפת של בית חם, הן תמיד היו על רגליי.
אלא אם כן זו אני שהורדתי אותן.
אבל כל עוד בחרתי בכך, הן היו עליי. הן היו איתי. שם.
וזה ממש כמו להיות איתי בכל מצב.
ואם ננסה להסביר יותר במדויק, נבין, שלכל אדם יש אינספור של סיטואציות בזמנים שונים, כך שבסופה של תקופה או אם נדייק – חודש, הוא יכול להסתכל אחורה להגיד – וואאו. כמה עברתי. איפה הייתי. היכן דרכתי.
וואאוו מה הרגשתי.
ויכולתי לא להיות איתי או להקשיב לעצמי בסיטואציה לא נעימה שעברתי, יכולתי להוריד את הנעליים ולחוש את האבנים מחוררות את הבשר, אני לא יודעת עד כמה זה היה יכול להיות נעים..
אבל יכולתי גם לשים נעליים, להיות איתי, להבין את עצמי, להקשיב
גם אם זה לא נעים כ"כ וגם אם כל שאני רוצה זה לברוח..