דמעה.

את תינוקת? השתגעת?!

לא מצליחה.
הן לא יודעות לצאת.
רגשות, עלבון, דמעות.
צוחקת, משחקת אותה שהכל בסדר,
אבל לא.
ולפעמים, דמעה אחת, בודדה,
צצה לה משום מקום,
ואני ממהרת למחותה.
את תינוקת? השתגעת?!
ואחרי שהן כלואות שם, במאגר ענק שרק הולך וגדל,
מתי שאני מעזה לנסות להוציא אותן, בחדרי חדרי חדרים,
הן יבשות.
לא יוצא.
ואני דווקא מרוצה.
שישארו שם, יותר טוב.
עובר זמן.
עוד עלבון.
עוד רגשות שגואים, ואני ממהרת להרגיע.
ואני מרגישה,
שאם לא ייצא, עומד להתרגש ולבוא עלי פיצוץ.
אבל אני בולעת.
ולפעמים, מתחת לשמיכה,
בשעות הקטנות של הלילה,
אני מרשה לדמעה אחת כבדה שממש התעקשה-
לצאת.
ואז, ממהרת לנגב.
ושוב בולעת.

אנחנו מחכים ליום שבו השם ימחה
דמעה מעל כל פנים,
ובינתיים,
אני מחכה שהן יעזו לצאת. להגיע. להביע.
שאני אעז לא למחותן מעל פניי.
וביינתים,
רק המיתרים דומעים במקומי.
בצליל חלש, רועד ונוגע.