בראשית ברא אלוקים אות

–
חושך על פני תהום,
ולפניו – עולמות שלמים.
שקמו והיו, והושמדו עד תום,
ועל המים – רוח אלוקים.

הבריאה נמתחה עד האופק,
והכח ירד, צלול וברור.
בין השמשות, עולם שלם עצר דופק,
ובין עפר ואפר – דיבור.

וניתנו המילים לאדם למשמרת,
נזדעזעה הארץ ורעדו החומות.
נפש, נשמה, ורוח מדברת
שיכולה לברוא ולהחריב עולמות.

מילים רחפו בין האנשים,
חבשו פצעים וליטפו לבבות.
וכשקפאה הארץ, נטיפים-נטיפים,
מילים קטנות יצרו שלהבות.

מילים הסתחררו בין מחיצות,
דיממו מגושים שהלב חצב.
מילים התגבשו לחרבות נוצצות,
והחליקו בשקט עד הניצב.

וניתנה הבחירה, להרוס או לבנות,
ואנחנו עומדים בין החושך לאור.
המילים באוויר, תלויות ועומדות,
ומחכות שנחליט מה ליצור.