אין

לי כותרת.
הייתי כבויה.
ואולי לא נכון לכתוב בלשון עבר. אולי קצת עדיין.
זו הייתה תקופה קשה, מבלבלת מאוד ולא ברורה.
עד שחשבתי שאני יודעת מי אני, באה רוח וטרפה את כל הקלפים. היה לי קר, והגשם צלף בחלון החדר באותם ימים כאילו אין מחר. לא אהבתי אותו אז, ואני כל כך אוהבת גשם. אבל אז לא בכיתי, וכל מבול הגשם הזה הכאיב לי בעיניים כמו שריטה שמדממת בלי הפסקה.

ומפלצת הכאב הזו ידעה את העבודה. היא זיהתה שאני ב׳מוד׳ של שקיעה וחיטוט בפצעי העבר, ושלחה לי משלוחי הפתעה מדי פעם. להזכיר נשכחות.
הייתי יושבת בסעודות שבת בעיניים חלולות, חושבת על מקומות אחרים שהייתי יכולה להיות בהם. שונאת את עצמי שממשיכה לשבת בכסא ולחייך חיוכים מטופשים למשפחה שלא מבינה אותי.
תמיד הייתי כזו. מין ציפור צבעונית כזו, שונה. וכל המחשבות שהסתובבו לי כמו כביסה במכונה בתוך הראש רק לחשו לי כל הזמן שתמיד אהיה שונה, ומי אני בכלל.

אני הקשבתי להן. ובמוצאי שבת כתבתי באטרף בפתקים בפלאפון דיאלוגים לאלוקים. הוא לא ענה לי.
ככה חשבתי. עכשיו אני יודעת שהתקשורת איתו שונה, ושמה לב למאות דרישות שלום מהאהבה שלו שהוא שולח לי, אבל אז לא.
אז שנאתי אותו, ושנאתי אותי על ששנאתי אותו. ושנאתי אותו על ששנאתי אותי ששנאתי אותו. זה לא נגמר.
רציתי למרוד, רציתי לשרוף קשרים ובניינים של אמת. הייתי חייבת. לא נשמתי כבר מרוב כעס, וכעס וכעס.
לא עשיתי כלום, למראית עין.

בסתר, עשיתי המון שטויות. שמחתי עליהן כשעשיתי אותן, ולאחר זמן קצר השמחה נעלמה כלא הייתה.
חייתי בשבלונה, בורחת לסרטים כל הזמן כמו מכורה שלא מצליחה להפסיק לקחת סמים, הם היו הנקמה שלי. אף אחד לא הבין את זה. אבל הם עשו לי רע, ושנאתי אותו שוב פעם.
למה אני בכלל כותבת את זה, אלוקים יודע. אני פשוט חייבת להקיא הכל, פתאום נתקפתי באחד הרגעים האלו. להוציא להוציא להוציא.

אני עדיין מבולבלת, דילגתי קצת על כמה פרקים מהסיפור אבל… זה לא אומר שמחקתי אותם. לא. לא מחקתי כי אי אפשר למחוק, אבל הייתי רוצה להשמיד אותם.
פשוט למדתי עם הזמן שאלוקים קיים. נשמע כל כך דרמטי ואולי קצת יומרני לומר שגיליתי אותו. אבל אני מרגישה שגיליתי את אלוקים הפרטי שלי. לא את אלוקים שברא את העולם וכל היצורים. לא אלוקים ׳הקטנוני׳ של שבת וצניעות. אלוקים שלי. שאוהב אותי. ואותך.

סבבה, אם את כפילה שלי או קצת דומה לי, את בטח מעקמת את האף היפה שלך (גנים של המשפחה שלי) כאילו הרחת משהו ממש מסריח. שוב פעם הטפות.
לא באתי להטיף. אני פשוט ברגע כזה של אור שאני חייבת לשלוח הלאה. גיליתי את אלוקים עכשיו.
אולי מחר או מחרתיים ירד לי הכל, ואני אשנא את העולם על כל אנשיו ובוראו. אבל היום אני ב׳שולם׳ איתו. והצלחתי לתקשר עם הקב״ה.

אז לא. עוד לא הצלחתי להתפלל. אבל הקפדתי על צניעות. וברכת המזון. נכון, ראיתי דברים ואני מלקה את עצמי עליהם. אבל הוא אוהב אותי יותר משאני שונאת את עצמי, אז זה קרב לא פייר על הנשמה.
זהו. זה חצי פרק מהפרק שלי, אולי פחות.
אבל הבנתי שלא סתם יש כל כך הרבה צבעים בעולם, ובחירה חופשית.
בחרתי לצבוע את הרגע הזה בהמון ורוד. להשאיר את השחור בצד.