יצירה של סודות

אל תפסיק לנגן ילד

לונדון

אני מרדן. תמיד אמרו לי את זה.

אני זוכר שאימא הייתה מנסה להוריד ממני כמויות של עקשנות ואנרגיות שליליות, בכל מיני שיטות שהיא קראה עליהם ברשימות תפוצה 'לאמהות מיוחדות לילדים מיוחדים', היא לא בדיוק הצליחה, לא כי השיטות גרועות, פשוט כי אני לא אשם בג'וקים שלה.

או שאני פרטנר גרוע במיוחד.
בכל אופן, אחרי שפרצתי את הקוד למייל שלה, הבנתי שהסיפור הרבה יותר מורכב.

המומחיה (זואתי שכותבת את המיילים) היא ממש חכמה ומוזרה אפילו יותר ממני, אבל הטיפ האחרון שלה גאוני אני חייב להודות.

תמיד ידעתי שיש לאמא ג'וקים בראש למומחיות, לרשימות תפוצה, לילדים מיוחדים ולפסנתר. אבל אימא שלי, כמו אימא שלי שומרת את הגוקים שלה לעצמה. בושה שילד לחובבת פסנתר מושבעת לא יודע מי זה מוצרט.

לקונצרטים בכיכר השחורה היא הולכת לבד ורק לפי הצילצול של הפלאפון שלה (שזה לא פחות ולא יותר מאשר הסימפוניה התשיעית של בטהובן) אפשר להבין שהגוקים שלה מוזיקלים במיוחד.

 

אין לי בעיות עם ג'וקים, אני דווקא אוהב אותם מאוד, במיוחד שהגוקים שלי אקזוטים, אז שכל אחד יסתדר עם הגוקים שלו. אבל אחרי שקראתי את הטיפ האחרון של המומחיה לאימהות מיוחדות הבנתי שלגוק המוזיקלי של אימא יש השפעה ישירה עלי.

אני חיכיתי בשקט בשקט, כמו השקט שיש בבית כשכולם ישנים, והמתנתי להצעה של אימא, "מה דעתך מותק על לימוד פסנתר?".
המומחיה הסבירה על תרפיה במוזיקה, זה בעצם להוציא אנרגיות שליליות דרך כלי נגינה, אימא שונאת כל מה שמשמיע קול חוץ מפסנתר, אז התרפיה מוכרחה להיות בכלי עם הקלידים הלבנים והקול של הציפורים במזמור ערב.

ההצעה של אימא הגיע בארוחת צהרים של היום למחרת.
"מה דעתך חמוד להתחיל ללמוד פסנתר"?
שתקתי, ניסיתי לתפוס ספגטי ארוך במיוחד במזלג.
"מצאתי לך כבר מורה מדהימה, סטלינה איוונובה פושקובילאבנסקי" אימא ניסתה לא לפתח ציפיות מיותרות

"נו, מה אתה אומר?"

"אהה, זה נשמע נחמד". אמרתי בשקט. אימא לא מודעת לחקירות המזפיסטיות שערכתי על המייל שלה, אבל באמת, תמיד אהבתי את המזמור של הציפורים בערב וגם סטלינה איוונובה פושקובילאבנסקי נשמע שם עם מלא גוקים מוזרים שאין לכל אחד.
אז בעצם, למה לא? אפילו אינשטיין ניגן כשהיה ילד.

 

השיעורים התחילו מיד.
סטלינה התגלתה כיצור דקיק בגובה מטר שבעים וחמש עם אצבעות ארוכות נורא ורזות עוד יותר. הגוקים שלה חסרי חוש הומור וזה גרוע.
בלי להתפשר התחלנו עם השיר אי בי סי די, לא זוכר מה השם של היצירה המקורית.
התווים מתבלגנים לי בעיניים, דו, מי במול וסי, הצלילים שרים לי. תווים אני שונא השמיעה שלי חדה וגם הזיכרון.

פלא שזה השיר היחיד שאני יודע לנגן.

סטלינה נחמדה כמו שהיא שמנה, כל ערב אני שומע את אימא מנסה לגונן עלי בפני המורה, שכבר עברו עשרה שיעורים ואני מנגן שיר אחד בלבד (בלי אקורדים).

הרמתי את השפורפרת בחדר השני ושמעתי את מורתי הדגולה מציעה לאימא – "קחי אותו לקונצרטים בכיכר השחורה, נו שיקבל קצת השראה מאלכסדר מריניוטצ'בסקי"

 

את אלכסנדר מריניוטצ'בסקי אפילו עור התוף שלי מכיר. אימא מתוסבכת עליו (מה זה מתוסבכת?) כל לילה בילדותי נרדמתי לצלילי היצירות המריניוטצ'בסקיות.
ושוב, חיכיתי בסבלנות עיקשת להצעה של אימא לבוא איתה לקונצרט.

זה הגיע בכיוון בלתי צפוי, יצאתי עם אימא לקניות ובהפתעה גמורה מצאתי את עצמי בכיכר השחורה, בלי הודעה מוקדמת עם שקית של מכנסיים חדשים ביד מחפשים מקום באודטוריום הענק והמפואר בעולם, לצפייה טובה. מצאנו, באולם למטה שורה שבע עשרה. אימא אמרה שאני מביא לה מזל כי אי אפשר למצוא מקום באולם בהופעות של מריניוטצ'בסקי.

כנראה אני מביא לאימא יותר מידי מזל, כי באותה שורה מלאת מזל פגשנו את חברת הילדות של אימא, אני מכיר אותה בתור השותפה לחלומות הפסנתרניים או בשם אחר המומחיה לאימהות מיוחדות.
"אז אתה הילד המיוחד של אימא?" היא פנה אלי בחיוך שאפילו עיוור מרגיש שהוא מזויף.

היא לא חיכתה לתשובה בכלל אלא רק דיברה עם אימא על התאוריות הגוקיות שלה. ישבתי בהתחלה בשקט, הוילון של הבמה עדיין לא הוסט, המופע לא התחיל.
השעממתי ובצדק לדעתי למרות שאף אחד לא שאל אותי. גם אני לא שאלתי אף אחד ויצאתי לסיבוב איוורור באולם הקונצרטים מהמפוארים בעולם. ירדתי לשורות התחתונות ביותר סקרתי את הבמה מלמטה. הבמה גבוהה ואני בשונה מסטלינה איוונובה פושקובילאבנסקי, נמוך. ראיתי מדרגות צדדיות. בטח הן אני יוכל לראות מהן את כל האולם. טיפסתי עליהם בזריזות והגעתי לדלת שחורה עם כיתוב באנגלית, אני משער שכתוב שם אין כניסה. לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי, ככה אוכל לומר אם אסתבך, שלא ידעתי כלום.

 

פתחתי את הדלת, היא לא הייתה נעולה. נפרש לפני שטח ענק מבריק עם פסנתר כנף שחור בוהק במרכזו.
המומיחה תמיד אומרת שזה טוב להוציא אנרגיות שליליות בפסנתר. אז התקרבתי אליו. אני אנגן כמה דקות יוצא את האנרגיה השלילית ויחזור מהר לאימא.
התיישבתי על הכיסא והתחלתי

התווים הפשוטים ביותר, המנגינה של אי בי סי התנגנה באוויר בצלילים שקטים, כנים בלי תפאורות ואקורדים מוזרים. מנגינה נקייה, אני אוהב את זה. אנשים אחרים לא. אני פשוט קטן מלהבין את היופי, אני יודע. המשכתי המנגינה מוכרת לי, נגנתי אותה אלפי פעמים בלי להתקדם, בלי להוסיף, אותו דבר כל הזמן. שקט בראשתי, דממה מחושמלת, צלילים פשוטים חסרי יומרות סיפרו את הסיפור שלי. הגעתי לקטע של איץ אי ג'י קי ושמעתי צליל של וילון מוסט, ונקישות, פסיעות שמתקרבות הישר אלי.

"הי ילד," שמעתי לחישה, "תמשיך לנגן", הקול היה רך ומבין "אל תעצור אתה עושה את זה טוב." אני תהיתי והמשכתי, הצלילים כבשו אותי כליל, הפכתי לאוטומט הנוכחות של הקול מאחורי הייתה מחשמלת. האיש שמאחורי שלח את יד ימין לפסנתר והוסיף על המנגינה הנקייה שלי ליווי דקיק וגבוה, הידיים שלו רצו על הקלידים. הוא הוסיף את יד שמאל וצלילים נמוכים תרמו אפקט למנגינה הקסומה שהתפשטה בחלל האולם ופגעה לצופים במיתרי הלב.

"אל עצור" הוא לחש לי שוב לתוך האוזן, וביחד ניגנו את הסודות של כל הבריאה.

האוירה היתה מוקסמת, ראיתי בזוית העין את אימא מוחה דימעה, עייני שלי התרטבו, ואני מנגן.
באיחור נוראי קלטתי שאני על הבמה שנגנים מפורסמים משתוקקים לעלות עליה, אבל לא היה לי איכפת.
אני מנגן, הפסתרן מספר אחת בעולם צריך אותי. המנגינה היא מרכז עולמי
ואפילו מחיאות הכפיים הסוערות לא תופסות כבר מקום.

אני ילדון עקשן שמנגן, אלוקים מוסיף לי קו של גבורה וקו של חסד וביחד הוא מנשא אותי מעל הכל וכך נוצרת מנגינת החיים.
רק אל תפסיק לנגן ילד.

שמרי במחברת

לא רשומה עדיין? הרשמי

עוד באותו נושא:

זקוקה ל-

מה מונע ממני להיות "הילדה הרעה" הזאת וממך לא?

אֶשָּׂא עֵינַי

בֵּין אֶרֶץ וְּשָׁמַיִם, שְׁקִיעָה אֲבוּדָה. נֶשָׁמָה טְבוּלָה בֶּמַיִם, מֶבַקֶּשֶׁת מֶחִילָה.

הוסיפי את התגובה שלך:

24 תגובות
  1. חנוש הגב

    הכרתי את הסיפור.
    אבל כתבת אותו בצורה כלכך יפה שקראתי עד הסוף למרות שאני לא אוהבת פסוטים ארוכים;)
    מהממם מהממם

  2. גלים מתנפצים הגב

    וואו. זה היה יפהה.

  3. תמרה הגב

    ואווווווו אימהה אהבתיי

  4. במבי הגב

    חבל, חבל, חבל שאת לא רואה את הפנים שלי עכשיו.
    אני לא יודעת למה, אולי זה בגלל איך שהצלחת להיכנס אל תוך הנפש של הילד המיוחד והחמוד הזה.
    אולי בגלל הניגון הסוחף שלו, הנקי.
    ואולי בכלל בגלל הנגן שנתן לו את הבמה ואת הכבוד.
    בשורות האחרונות אני כמעט בכיתי, וזה נדיר שאני בוכה מסיפורים.
    הכתיבה שלך אחת הטובות, ליגה.
    ואוווו
    אני צריכה לנשום.
    תודה.

  5. מאן דהו הגב

    ואוואואואוווו
    אפעם לא שמעתי את הסיפור הזהה
    הוא מהמםםםםם

  6. #משבצת הגב

    מצמרר..
    לונדון, אני אוהבת את הכתיבה שלך.

  7. לב שחור הגב

    אוי אלוקים, תמשיכי לכתוב. מה עוד אפשר לומר

  8. פרח פורח הגב

    יאאא איזה סיפור קסום ויפייפה!! הצלחת לגרום לי להתאהב בילד הזה! איזה מותקקק!
    כמובן שלא שוכחת את המסר…
    וואי ממש אהבתי תסיפור הזה!!

  9. אבן דרך הגב

    דייי
    איזה יפה כתבתתתת

  10. חבצלת הגב

    אמאלה הייתי מרותקת פחדד
    את כותבת מושלםםםםם

  11. מי אני הגב

    מהממת לונדון
    ממש. כשרון לא רגיל.. אולי תכתבי גם עלי משו כל כל יפה;)
    את מרתקת😮😮😮
    תודה!! ואני ישמח אם תמשיכי לכתוהפב ולהעלות לנו, עוד הרבהכאלה..

  12. פורטת על גיטרה הגב

    דיי איזה שלמות,
    וואוו איזה חוויה הייתה לקרוא את הסיפור הזה.
    את מטורפת ווואוו

  13. racheli הגב

    וואו.
    וואו.
    וואו.
    הרגשתי שכתבת קצת מחיי.
    אני כמו הילד המרדן- מרדנית ומופרעת חסרת תקנה, גם אותי שלחו בילדותי לנגינה טיפולית כדי ל'הוציא אנרגיות' וגמני שנאתי לנגן לפי תווים.
    שנאתי כללים שמגבילים אותי.
    עזבתי את לימודי הנגינה ופשוט החלטתי שאני רוצה לנגן לבד.
    יש לנו פסנתר בבית.
    כיום אני מנגנת לפי שמיעה על פסנתר וגיטרה והם כלכך מרגיעים ומאזנים אותי.
    אני לא מכירה את הסיפור הזה, אבל את נגעת בי כלכך.
    תודה לך:)

    • לונדון הגב

      האמת היא שיש לי נסיון רב שנים עם רוסיים ואין לי מושג ברוסית.
      חוצמזה לא ממש הבנתי את התגובה ( אימוגי קוף עם ידיים על העיניים)

  14. נבטי חמנייה הגב

    פשוט מושלם,
    באמת

  15. הגב

    מהמם.
    שלחתי לחברה שתהנה גם.

  16. motek הגב

    ואו. לונדון. כמה אופי יש לך בכתיבה!!
    אלוקים, זה היה טובבבבב.
    לא הכרתי את הרעיון בכלל,
    וגם הכתיבה שלך מרתקת.
    זה היה יפהפה. באמת.
    שאפו.

  17. אנגליה (אני כאילו מעלייך) הגב

    לה לה לה
    בואי נרקוד יחד, לונדון? לחייך הארוכים
    פדנימים טוסט, לחיים.
    את חייבת לדעת רוסית אם המצאת שמות כל כך ומסובכים. שתדעי שלא לכל הרוסים יש שמות כאלה ארוכים.

    תדעי עוד שלפני כן כתבתי לך תגובה בפורום והתעצבנתי עליה כי ניסיתי לפחות חמש פעמים וכל פעם זה אמר לי שהעלתי יותר מדיי תגובות (בלי סיבה כמובן), אבל אני אנסה שוב לכתוב לך
    שאת מעניינת מעצם היותך, ולא צריכה יותר מנעל בשביל חיים מעניינים.
    כתבתי שם עוד משהו אבל שכחתי.

    • לונדון הגב

      האמת היא שיש לי נסיון רב שנים עם רוסיים ואין לי מושג ברוסית.
      חוצמזה לא ממש הבנתי את התגובה ( אימוגי קוף עם ידיים על העיניים)

  18. על נקודה חמה הגב

    וואו לונדון. כנראה יש משהו מיוחד בכתיבה שלך שגרם לי לקרוא את הפוסט הארווווווך הזה,
    תודה!
    כתוב מדהים והמסר קולע.
    גוט שבת

  19. יא הגב

    יאו יאו יאו יאווו
    מממש ממש אהבתי
    על מי מבוסס הסיפור?

  20. הלה_ ❤ הגב

    ואוו!!!
    לא הכרתי וזה היה פשוט עוצר נשימה.
    לונדון את כותבת מדהים!!!

  21. אבן דרך הגב

    לונדון. לונדון.
    זה כזה יפה. וואו.
    אהבתי ברמות הזויות את הפוסט הזה.
    למה נעלמת לנו?

    נ.ב: עכשו רואה שכבר הגבתי כאן, ממזמן. שכחתי מזה. עכשו קראתי שוב והתפעמתי מחדש.

  22. יוזבד הגב

    אני צמרמורת.
    כמה עוצמה בסיפור אחד.
    הכתיבה שלך שנונה ומרגשת בו זמנית, זה הולך ישר למחברת.

גלילה לראש העמוד

תודה על נדיבות ליבכם!

כיצד תרצו לתרום?