להחזיק חזק

בעצמי
הייתי חייבת לעצור את עצמי בכוח. אבל בכוח.
כמו שאת עוצרת את אח שלך הקטן מלרוץ בכביש.
הלב לי דופק שאני נזכרת בזה. ולא זה לא היה לפני שנה, זה היה לפני יומיים.
קרה משהו, לא חשוב מה זה לא הפואנטה כרגע, וזה היה לי קשה יותר מידי.
הסתובבתי בחדר מהר אבל מהר ניסיתי להרגיע את עצמי, לעודד את עצמי אבל לא היה לי איך.
הדמעות שלי קפאו, הלב שלי דהר ואני בפחד.
טוב, הפוסט הזה לא מיועד כדי לשתף הוא נועד למה שקרה אח"כ.
הרגשתי שאם אני לא משתפת מישהו באותו רגע אני אתמוטט. באמת.
אבל זהו שיש בעיה, אין לי את מי.
יש לי חברה אחת טובה שגרה עשר דקות ממני אבל כל יומיים היא מחוץ לבית והטלפון שלה לא זמין.
אוקי, יצאתי. לקחתי את ההימור והלכתי.
עכשיו בדרך כולי בפחד מעצמי, מהעתיד מהכל ואמרתי לאלוקים.
תקשיב, מה שקרה קרה, זה באשמתי אחרי הכל. מה שיקרה יקרה. לא שולטת בזה. מה שכן, אל תביא לי מכות מכל הכיוונים בלי שום מקום לפרוק. אל תעשה לי את זה.
קיצר מה שקרה אח"כ כבר לא משנה מה שכן, למי שמרגישה את מה שהרגשתי בשעות האלה שתדע, שתיזכור, וזה מה שחשבתי ברגעים איומים, הייתי מפורקת. סופית.
אלוקים בחיים, אבל בחיים לא מרביץ, סורי על המילה לא היה לי משהו אחר בראש, מכל הכיוונים בלי עוגן. בחיים לא. כן, אני אומרת אתזה עכשיו שקשה לי עדיין, ממש, אין לי מושג עדיין מה כל ההשלכות של מה שקרה. אבל זכרו, תמיד, שאם קשה לך לכי דברי איתו. קצת.
כן, גם אם את כועסת עליו. מאוד.