רואה חיוך ענק

אני מסתכלת על הרבי ורואה חיוך ענק, חיוך של גאוה!
איך אני מתחילה את הפוסט הזה כשיש לי כ"כ הרבה דברים על הראש לכתוב? אני לא רוצה להתבלבל. אני רוצה להעביר את המסר. יש לי מלא מה להגיד ואני לא אוהבת פוסטים ארוכים מדיי. ה', תעזור לי.
אוקיי, חברות. אז אנחנו חוזרות לקצת ורוד (אני בלע"ז) של לפני שנה וחצי. סגור? סגור.
אז הייתי מכורה לשירים ולסרטים. הרגשתי שאין מצב שאני משתלטת על זה, שהכל חזק ממני. אהבתי את השירים והם אלו שהרגיעו והיו איתי כל הזמן… סרטים היו התעסוקה שלי. כשרציתי כיף, כשהיה לי קשה, כשרציתי לברוח, משהו שיגנוב לי את המחשבה למקומות מעניינים, משהו שיעסיק אותי, ברחתי לשם. "אין סיכוי שאני משתלטת! ובכלל, בלי סרטים ודיבור על המפורסמים שבהם, איזה נושא שיחה מעניין יהיה לי עם החברות? מה הן יחשבו עלי?
אוף. קשה לי מדיי.

כמעט לא יודעים את זה עלי אבל ככה הייתי. לא עבדתי עליכן.
הרגשתי שאני לא מסוגלת, זה ענק עליי, שאלוקים דורש ממני דברים לא הגיוניים. לא הייתי מסוגלת לשרוד אפילו שבוע בלי לראות את הפרק החדש בתוכנית שעכשיו מתפרסמת, לא הגיוני לי נסיעה בלי השירים שאהבתי.
הרבי אומר שהמסירות נפש של היום היא מסירת הרצון. אני הרגשתי את זה על בשרי. הרגשתי שבלעדי זה אני ממש חסרת חיים. ידעתי שהחוסר ה-לא מוסבר שקיים אצלי יגדל להיות חוסר ענק (אגב, טעיתי. הוא רק קטן). חוסר שאז התמלא לפחות חלקית ע"י ריגושים חיצוניים.

אני לא רוצה להאריך בפוסט הזה כי מה לי ולפוסטים ארוכים ומי בכלל אוהב לקרוא כתבות ארוכות אז אשתדל מעכשיו לקצר ולכתוב שבמשך זמן ארוך (למעלה משנה וחצי) כל פעם מחדש החלטתי החלטות טובות ונכשלתי, ושוב החלטתי ונכשלתי, ושוב ושוב והצלחתי לקצת ושוב נכשלתי ונפלתי עמוק. בשלב כלשהו הבנתי שאני מחכה לקבל צל"שים מחברות ואורות שפשוט לא הגיעו. מדי פעם זרקו 'כל הכבוד לך', 'מעריכה', 'בהצלחה' ועוד משפטים שהרגשתי שלא מספיק מעריכים. הכל ייאש אותי. כשהבנתי שכאן נמצאת הבעיה, התלותיות בחברה ובתגובה שלה, ידעתי על מה צריך להתגבר ומחדש התחלתי עבודה עם עצמי – 'רק שבוע בלי סרטים ושירים', עוד שבוע ועוד שבוע. אחרי חודש בלי שירים וסרטים הזמנתי את חברה שלי ויצאנו לגלידה סתם כדי לחגוג את ההצלחה ולעודד את עצמי.
וזה לאט לאט התקדם. כל דבר בשלב שלו… והיום, אני דיי גאה להגיד לכן שלא ראיתי שום סרט כבר יותר משנה. שום סרט מאז חנוכה שנה שעברה… היום זה הגיע לרמה שכשראינו סרט גוי צנוע יחסית בכיתה, יצאתי בתחילת הסרט וסיימתי בחוץ חת"ת שבהשגח"פ היה ארוך מתמיד ולימוד למבחן.

איפה המסקנות שלי כאן?
חברות, לעולם, אבל לעולם! אל תגידו שאתן לא מסוגלות, שהנסיון הזה קשה מדיי, שהוא גדול, אל תיכנסו לדאון מזה, אל תתיאשו.
מבטיחה לכן. אם אני – האדם הכי ממוצע עלי האדמות, הצלחתי, כולכן יכולות! אני לגמרי לא מגזימה. כולכן יכולות! הכל. שנה היא זמן מספיק מכובד כדי להגיד לכן שב"ה שהצלחתי, וביחד עם זה להבין במאה אחוז כל אחת ואחת שעומדת באחד מהנסיונות האלו. כי אני, לפני רגע כ"כ קטן הייתי בדיוק במצב כזה. אני, לפני רגע כ"כ קטן הייתי מיואשת וצעקתי לאלוקים שיציל אותי מהים של הגועל-תאווה הזה. הייתי כותבת לרבי וכל פעם מחדש התביישתי לכתוב שלא עמדתי בהחלטה הטובה של פעם קודמת, אבל שוב פעם החלטתי. ושוב פעם נכשלתי. ושוב פעם ושוב עד שהצלחתי לשבוע. ואז לחודש. ושוב חודש. ושוב שבוע ו… לתמיד. בע"ה.
היום, אני כותבת לרבי, מסתכלת עליו ורואה חיוך ענק. חיוך של גאווה.