קשה בעולם. ליצור את המשמעות שלך. שבך.

איזה פחד?
ואו.
משהו נחסם.
לעולם. כנראה.
לא יודעת כבר. זה קשה לי. ככה להיות לבד בעולם.
לא מוצא את המשמעות שלך.
לא יוצר אותה.
קשה ליצור משמעות, כשאתה לא יודע ממה.
אתה מרגיש עמוס.
אבל מרוקן.
מרגיש פצצת אטום.
אבל ללא האורניום.
קשה לך עם עצמך.
עם תחושת הכישלון הזו,
שאתה נשאר באותה משבצת לכל החיים.
וזה לא פשוט בכלל.
וקשה לנפש להכיל את זאת. והיא מחזיקה חזק.
לא ליפול בים של דמעות.
לא להיראות חלש.
לא להיראות מסכן. וחסר כוח.
ואתה בעצמך, כבר קשה לך להסתיר. אז כשאתה מתיחד עם הקדוש ברוך הוא, אצלו אתה פורק תמיד.
ממנו אתה לא מתבייש.
הרי הוא יצר אותך לא מושלם (פיזית, ונפשית)
הוא מודע לחסרונות ולמעלות שלך. שבך.
אצלו אתה שקוף בכל מקרה.
אם תרצה ואם לא.
והדבר שמציק, עושה עצוב. בנפש.
אין לך כוח להתמודד איתו, אתה מדחיק ומדחיק
שזה אותי כבר מלחיץ.
הלעולם תשאירי בבור את הדברים הכואבים?
הלעולם תפחדי להתמודד? ממה את פוחדת?
ממה?
אני חושבת שאת פוחדת לחיות?