דרך ארוכה

זכות הקיום שלי
ב"ה
הדרך שלי להגיע לביטחון עצמי הייתה ארוכה. היום במבט לאחור אני יודעת שכל רגע וכל שניה בחיים שלי, גם הקשים, והרעים, ושלא מגיע לי, והחסרי תכלית, הובילו אותי למקום הזה. ועוד יובילו.
הכל התחיל, אולי כשנולדתי, אבל בכיתה י' זה נורא בלט . הייתי הכל, אבל הכל-
בשביל החברה
והיא הייתה בשבילי הכל.
היא זו שבחרה איתי בגדים. יותר נכון מנעה ממני לקנות בגדים שאני אוהבת. היא זאת שהרכיבה את הטעם שלי, בכל תחומי החיים המגוונים. באיך להיראות, איזה צבע (שעות מבוזבזות בשמש), איזו צורת עיניים, איזו צורת שפתיים, בנושאי שיחה, בבחירת הבעל העתידי, בעדה הרצויה, ותצחקו, אפילו טעם באוכל. פשוט בהכל.
אבל, בכנות אני אגלה לכן, שהחברה הזאת היא. דמיונית. היא הייתה בראש שלי.
וזה הוביל אותי להשוואות, זה הוביל אותי לניתוחי התנהגות מדויקים על מה חושבים עלי, כמה, איך, ולמה. זה הוביל אותי להסתכל לעצמי בעניים (במראה) ולדעת, שיש יותר ממני.
היא הנמיכה אותי, היא הורידה אותי .לפעמים. החברה הזאת, הרגשתי לא אהובה ולא רצויה ולא ,ולא. לפעמים. היו הרכבי אקלים, שפשוט ברחתי מהם, במרדף אחר סביבה מתאימה. כי בכל זאת יש הרבה סיבות בסביבות לאי ביטחון שיש להיזהר מהם, ואין הרבה גורמים לכן. אבל בסוף מצאתי אי ביטחון לשהות בו. תלוי. וכך חייתי לי על ימי מלך.
בחופש התחיל השינוי, רחוק מהחברה בבית היציב. פצחתי בהחלטה נועזת לפיתוח הטעם האישי- כל בגד שבשנייה הראשונה מוצא חן בעיני, אני קונה. גם אם הספקתי להתחרט אחר כך מאה פעמיים, זה לא היה קל. כי הבנתן מה היה עובר לי בראש כן…? אבל החלטה זו החלטה, אין ברירה. לפני מפגשים פעוטים עם חברות (הליכה?) הייתי מתנצלת מראש. וזה היה עובר.. מה שהכי מוזר היה, שדווקא אז התחילו להחמיא לי. נו טוב, לכי תביני אנשים.
ואז הגיעה הישועה בדמות ספר של חיים ולדר ומרדכי רוט, מרשים מאוד כן אבל הוא היה ,לילדים.. הספר הסביר (לימים מצאתי את פרק ג בתניא שהקדים אותם) על זה שאנו מונעים ממחשבות שמובילות לרגשות, וע"פ הרגש אנחנו מתנהגים. הוא גם הסביר על 12 עיוותי חשיבה ודרך נהירה (וצבעונית) להתמודד מולם. ייחוס עצמי, השוואה לאחרים, הכללת יתר, קריאת מחשבות, ומה לא. אחרי תרגול (בדף כן..) זה נכנס לי לראש ומאז רצות לי שם רק מחשבות על פרחים ופרפרים, סתם רק מחשבות הפוכות, טובות, וחיוביות ששיפרו לי את ההרגשה פלאים. זה היה הצעד הראשון.
הייתי מאושרת. את הספר פרסמתי למגדול ועד קטן , בלי בושה. (ביטחון עצמי , כבר אמרנו?)
אבל כנ"ל זה היה הצעד הראשון. התלוי הזה לא עזב אותי. עברנו ביחד בשינוי חד ובוגר לתלוי בהערכה, תלוי בסיפוק, תלוי בעשיה טובה. שעשיה טובה זה טוב, אבל זה תלוי.
ויום אחד הרהרתי, וחשבתי עד כמה אני רוצה וחפצה להיות הכי טובה! הכי אנטי אגואיסטית שאני יכולה להיות. ואז גם הבנתי שאני יותר מקבלת מאשר נותנת בעשיה טובה. וזה אגואיסטי.
דמיינתי בפראות שקושרים אותי באי בודד, לדקל. קושרים את הידיים והרגלים והעיניים והפה, ואז. אני לא מועילה לאף אחד, אני לא הילדה של אף אחד. אני לא כלום. נושפת פד"ח בחופי האיים הקרבים. ואז מה? הקשתי,
מה אני שווה?. תחשבו על זה.
כי את התפקיד שלי יכול לעשות מישהו אחר, אפילו יותר בהצלחה. 'הרבה שלוחים למקום' לא?
וכאן אני הבנתי, תצחקו, מהספר 'עינינו של משיח' של הרב שלום דובער וולף, הספר המחכים, העמוק, והמפעים. אז אני הבנתי מה אני שווה. באותו רגע גם הבנתי שאני ותלוי, נפרד.
ב"ה
לאלוקים שלנו יש המון תכונות, עשר ספירות זה לא רע בכלל. גבורה. אלוקים הגיבור, חסד, הוד והדר. ועוד. אבל וכאן מגיע האבל הגדול, זה רק דרכים בשבילו להתגלות עלינו. הוא מצמצם את עצמו בזה . יש את אלוקים, שהוא למעלה מכל זה , למעלה מכל הספירות, המעשים ,התכונות.
עצמות ומהות.
"בצלם אלוקים נברא האדם"
בהגיון בלי רגש, מה הערך של מי שלא מועיל?
אני רק עושה נזקים, אף אחד לא צריך אותי.
סוף.
"ערך מולד, שאינו ניתן למדידה לא משנה באיזה מעמד ומצב אתה", כך כתבתי לעצמי אז.
ובמילים פשוטות, הערך שלי, הזכות קיום שלי היא בזכות שבורא עולם מחליט שכל העולם לא יכול להתקיים בלי שאקח חמצן שיצרו העציצים בתמורה לפד"ח כל רגע. כן ככה.
גם אם עשית את כל העבירות הזמינות, את כל המעשים שכופרים בכל מוסר בסיסי. להגיד טוב מותי מחיי זה כפירה גמורה.
כל בוקר כשאת אומרת "רבה אמונתך" את מודה מקרב לב לקב"ה על האמון. שדווקא את ולא אף אחת אחרת יפה ומוכשרת פי כמה , את נבחרת לעשות את התפקיד שרק את יכולה לעשות, רק הנשמה שלך. אלוקים מאמין בך, הוא נותן לך חיים כל רגע. בך.
יש בתוכך חלק שהוא למעלה מהכל. למעלה משפיטות החברה הקטלנית, למעלה מנתונים חיצונים, למעלה מתכונות וכישרות. המקום הכי אמיתי בנפש. וזה זכות הקיום שלך.
סוף סיפר, מאז אני קיימת, ממשיכה להתקדם, לעבוד ולרכוש עוד ועוד תכונות בעבודה הפנימית, להשקיע בעשיה טובה ותורמת. אבל מעל להכל אני יודעת, גם ברגע הכי חלש.
יש לי זכות קיום.