התמודדות עם תובנות
כשמבקשים ממך לקרוא טקסט בכיתה ואת נתקעת
כשרוצים שתהיי חזנית את כאילו לא שומעת
האוייר כאילו תקוע אי שם, בין הצלעות לסרעפת
כל הגוף מכווץ, אפשר לחשוב מה את מבקשת—
אז כמו שבטח ניחשת, אני מגמגמת.
בחיים לא חשבתי שאעלה על זה פוסט. לפי דעתי, המגבלה שלי לא אמורה להיות עסק של אף אחד.
כך או כך, לא פרסמתי את הפוסט בשביל להתלונן או להתמסכן.
החלטתי להעלות אותו אחרי ששמעתי מקרה הזוי מילדה שהכרתי בקבוצת תמיכה למגמגמים. היא סיפרה לנו שחברה טובה שלה שאלה אותה ברגע של כנות, בשיא הרצינות, אם גם במחשבות שלה היא מגמגמת. כששמעתי את זה הייתי בהלם. פתאום הבנתי עד כמה אנשים לא יודעים, לא מודעים לגמגום. זה לא אשמתם. פשוט אף אחד לא דיבר איתם על זה עד היום. באותו רגע אזרתי אומץ והחלטתי להוציא לעולם את מה שקורה לנו, את החוויות שלנו. שתבינו קצת איך זה לחיות עמוק עמוק בתוך השקט.
שמנה?: בפוסט הזה אני מדברת על גמגום קבוע שמופיע כל הזמן.
אין הכוונה לגמגום רגעי שנובע כתוצאה מפחד או לחץ.
זה כל כך פשוט ומובן מאליו. המצרך הכי בסיסי שכל אדם חייב- תקשורת עם אנשים. כן, פשוט לדבר, להביע את עצמך בשטף. לומר מה שבא לך בלי לפחד. לתת לאנשים הזדמנות להכיר את מי שאת באמת, בלי שהם ייאלצו לחכות שעות עד שאת מוציאה מילה בת שתי הברות.
בשבילנו, שיחת חולין עם חברה מהשכבה, להתקשר לברר משהו בטלפון, אפילו הזמנת מנת פלאפל – כל הפעולות הללו מהוות אתגר גדול.
מוזר לכתוב את זה, אבל אנחנו חושבות פעמיים לפני כל משפט שאנחנו מוציאות. מתכננות בדיוק איך האוויר יזרום מהסרעפת למיתרי הקול, ומשם החוצה. מכירות את הביטוי מהספרים "נשימתו נעתקה"? זה בדיוק מה שאנחנו מרגישות. כאילו אין אוויר. חנוק. אי אפשר לדבר.
זה אולי נשמע מצחיק, אבל יש לי חלום לנצח בוויכוחים. בחיים לא הצלחתי. הרי מה פשוט יותר מלתת משפט מחץ שתקוע לך שעות בראש, משפט שנון כזה, שישאיר את היריבה בהלם. עד שיש לך מספיק אומץ לזרוק אותו הוא נשמע יותר כמו תקליט תקוע. וזה מתסכל, אוהו כמה זה מתסכל.
פעם, כשהייתי עוד צעירה בתחום, הייתי כותבת שגמגום- זה אומר לחיות חיים של בדידות, של שקט. של פחד והשפלה. הייתי בטוחה שהעולם מתחלק לשניים: יש אנשים מושלמים מדברים רצוף, ויש אותי.
היום, אחרי כמה שנים והרבה נסיון- אני אומרת שאחרי הכל, הגמגום זה מתנה. הגמגום מחייב אותי להתעקש על כל משפט. הוא מחייב אותי להיות מודעת לעצמי. הרבה יתרונות שלי הם בזכותו.
עם הזמן הבנתי שהגמגום לא אומר עלי כלום ולא מגדיר את מי שאני. אני הרבה יותר ממגבלה. יש לי כל כך הרבה מה לתת לעולם.
ויותר מזה, העובדה שאני מגמגמת לא אמורה לשנות למישהו.
אולי המסקנות האלה נראות לכן פשוטות, אך האמת היא שהן מגיעות לאחר הרבה שעות של עבודה.
רוב המגמגמים בטוחים שצוחקים עליהם, שהם לא מוצלחים, שהם לא יכולים לשאוף לכל מיני דברים. האבסורד הוא שבאיזשהו שלב הם מאמינים לזה. רוב המגמגמים באמת מתייחסים לעצמם בצורה הזאת. וזה עצוב. עצוב מאוד.
——-
"סליחה על השאלה, אבל…"
היי, הכל טוב. באתר הזה מותר הכל, גם לשאול שאלות מביכות. אם יש לכן עוד שאלות מסקרנות, פשוט תכתבו למטה, אוקיי? אשתדל לענות.
-אז למה את מגמגמת?
-ת'אמת, אין לזה תשובה ברורה. לאחד זאת מוגבלות מולדת ואילו לאחר הגמגום התפתח כתוצאה מטראומה. יכולות להיות מלא סיבות אפשריות.
אני אישית התחלתי לגמגם בגיל מאוחר, מאוד מאוחר, כתוצאה מטראומה.
חשוב שתדעו שאנחנו כמו כולם. שהגמגום הוא קושי פיזי בלבד, בלי קשר לסיבות שהוא מופיע
-זה נכון שבשירה אי אפשר לגמגם?
– זה קצת מפליא אבל כן, זה נכון. מגמגמים שרים באופן רגיל לחלוטין. יותר נכון: בלתי אפשרי לגמגם כששרים. אולי לכן יש המון זמרים מגמגמים. כשהם שרים, אף אחד לא שם לב לזה בכלל. זו הזדמנות מצוינת בשבילנו להיות כמו כולם, אפילו לזמן מועט.
למה זה קורה? הסבר קצת מסובך. מי שרוצה הסבר מפורט שתבקש בתגובות.
-מה עוזר לך להתגבר על הגמגום?
-תתפלאו, אבל אנחנו לא מגמגמים כשאנחנו מציגים. למה? כי בהצגה אנחנו משחקים דמות אחרת, שהיא לא מגמגמת. לכן יש שיטות טיפול בגמגום בהן האדם המטופל בונה לעצמו דמות אחרת, שהיא לא מגמגמת, ואז הוא כאילו עובר לתוכה. נכון מגניב?
-מתי את לא מגמגמת?
-ת'אמת, חוץ מהפעמים שהוזכרו למעלה, אני מגמגמת כל כמה משפטים. כשאני לחוצה, או כשאני נתקלת בסיטואציות מסוימות מאוד, אני נתקעת בכל מילה. כל מילה.
-מה לעשות כשאת נתקעת במילה?
-זה משתנה מאדם לאדם. מגמגם אחד ירצה שתשבו ותחכו לו הסבלנות עד שישלים את המילה, והשני ישמח שתעזרו לו להשלים אותה, כי זה מאמץ פיזי מאוד גדול בשבילנו לדבר.
———
הרב שבתאי סלבטיצקי סיפר פעם שהרבי הורה לו להתוועד ולמסור הרצאות בנושאי יהדות וחסידות. הוא פחד בהתחלה. הוא היה מגמגם קשה. הרבי הבטיח לו שבהרצאות והתוועדויות הוא לא יגמגם.
הייתי בשוק כששמעתי ממנו את הסיפור הזה, לא הרגישו את זה בכלל כל ההרצאה(!)
אם יש כאן מישהי בקהל שגם היא מגמגמת, אני רוצה לומר לך טיפים, מלב אל לב: תשתמשי בטכניקה של השירה לדיבור. פשוט תמלאי את הריאות שלך באוויר כאילו את שרה. לי זה מאוד עזר.
ושתדעי לך, יקרה: הכל בראש. גם כשבא לך לשתוק 15 שנים רצופות, תתעודדי. לאף אחד זה לא באמת משנה כמות הזמן שלוקח לך לדבר. ופליז, תכתבי בתגובות. זה חושף, אבל זה מאוד מעודד שיש עוד מישהי בסירה. חיבוק ממני…??
עוד מעט גם אני אצא מזה, בעזרת השם. ועד אז, נתראה בגאולה האמיתית והשלימה בריאים ושלמים, בנפש וברוח.
תודה שקראתן?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
30 תגובות
וואו, אין עלייך, מעריכה ברמות!! כל הכבוד שאת מעלה את הנושא וכך גם את המודעות בקהל!!
איזה כיף שהפוסט מימש את מטרתו?
ואוו!! שיהיה לך בהצלחה?
תודה נשמה?
ואווו את נשמעת בת מדהימה!!
אחת ששווה להכיר
איזה פוסט יפה כתבת ואיך הסברת הכל בכזאת אממ איך להגדיר את זה רגישות? כנות?
קראתי כל מילה
מי שלא קראה שתחזור לקרוא!!!!
את מהממת?
נשמעת בת אלופה שמתמודדת עם האתגר הזה בכזאת בגרות והבנה שמה שה' עושה הכל לטובה
המון הצלחה בחיים?
נ.ב, לא יפה להגיד אבל מקנאה בך על האפשרות לשקול מילים ולהמנע מדבורי לשון הרע תאחלי לי הצלחה בזה?!
???
כיף לשמוע שנהנית?
ו-וואלה עוד לא יצא לי לחשוב דווקא על הקטע של לשון הרע… זה רעיון?
ואו. את מהממת בוגרת בטירוף!
תודה על האומץ לחשוף. מרגישה שאני הרבה יותר מבינה אותך עכשיו.
מאחלת לך שתשתחררי מזה מהר, ושתמשיכי להיות מהממת כזאת❤️
וואו אני שמחה שזה השפיע… לא כולן יודעות להעריך את זה?
תודה מולי❤
וואו וואו וואו!
כן זה בהחלט מדהים?
ריגשת יקרה!!
יש לי בן דוד, שגם.. מגממם, ומאז שהוא קטן אף אחד לא הבין אותו, את הקושי שלו.
וזה דיי כאב לי. וככה כשתארת בכללי על המושג, ועל איך שאת מתמודדת, גרם לי ממש להעריץ אותך.
את אלופה WW!!!
קבלי ממני חיבוק ענקקק
ומתפללת שכבר תצאי מזה❤️
וואו ריגשת אותי בחזרה!!
היה שווה לכתוב את הפוסט רק בשביל שנבין ונרגיש יותר אחד את השני.
תודה יודעת מנסיון❤
מהממת! אהבתי את הצורה הישירה הכנה והמודעת שבה כתבת את הפוסט
כמה שהדברים האלה שלכאורה נראים קטנים קשים ומגבילים..
נכון… ודווקא בגלל זה אנחנו צריכים לא לתת למגבלות להוריד אותנו. הן כאן בשביל שנצמח מהם.
חחח זה הרגיש ממש כמו הרב אהרון מרגלית לכתוב את השורות האלו?
אבל תכל'ס, הוא צודק…
אין לי מילים בשבילך, יא ענקית אחת.
תודה על השיתוף במיוחד בשבילנו ?
תודה לך, אגדודו נשמה? (איזה שם יפה!!?)
וואוו!
אני מגמגמת, כי קשה לי לדבר עם אנשים. יכול להיות גם הלקות שמיעה… וזה לא ריגעי. זה קבוע.
לפעמים יוצא שאני לא מגמגמת. שזה כשאני עושה קונדס וצוחקת?
כמובן שלא משווה. זה מדהים באמת.
מלחחחח חיים שלי? קיבלת את החיבוק ממני, כן? זה קצת עצוב אבל ממש מחזק לשמוע שיש אתנו עוד אנשים באתה סירה…
וגם לי המשחק ממש עוזר מגמגום? שיחקתי בלא מעט הצגות למרות קיומו?
אמאחה איזה ילדה גיבורה את ואיזה הסתכלות על החיים.
מהממת!!
תודה שרה'לה
שתדעי זאת מהממת לא פחות ממני?
וואו את כל כך מדהימה!!!!!!!!
מהצורה שבה את לוקחת את הקושי שלך ורואה אותו (נכון שכמו שאמרת אחרי עבודה… אז מה התוצאה מדהימה שאני בהלם) בצורה כל כך חיובית ומעודדת !!!
זה נשמע קושי ממש ממש לא פשוט. במיוחד בגלל שהוא הופיע בגיל מאוחר. זה וואו אחד ענק שיש לך מסכנות כל כך יפות בקשר לזה.
אני מעריצה!
אני לא יודעת אם לקרוא לעצמי מגמגמת.
כי אני כזו שאם אני מדברת יותר ממשפט אחד אני מתחילה להיתקע במילים, להתבלבל.
אבל אם נגיד אני זורק איזה שהוא משפט אפילו בלי מחשבה אני לא נתקעת.
ואם אני מדברת מול קהל, או או, אני נתקעת כל מילה שניה. ואז אני נושמת אויר עמוק וזה מספיק לי לכמה משפטים ואז אני חייבת לנשום שוב.
אבל הגעתי למסקנה שכשאני רוצה לומר משהו כשאני נסערת ורותחת, המילים יוצאות לי באופן שוטף, וזה כיף.
כשאני מתווכחת עם חברה אני מדברת באופן נורמלי וזורם.
הבעיה מתחילה כשאני עונה תשובות למורה, או שאני קוראת מתוך הדף.
בקיצור…
לא יודעת אם אני מגמגמת או לא.
כאילו זה קורא לי כי אני מדברת מהר (או מפחד קהל או מלחץ שיספיקו לשמוע את מה שאני רוצה לומר)
אבל כשהייתי קטנה זה לא היה לי.
ולא זכורה לי טראומה ספציפית שקרתה לי ובגלל זה אני ככה.
קיצר, מסובך.
אבל אין ספק שאני מרגישה היטב על בשרי איזה תיסכול נוראי זה שמילה לא מצליחה לצאת לי מהפה…
מהממת את ואוווו
יואו, זה חדש לי! אני מגיל קטן יש לי קשיים בדיבור, אז הייתי בגנים שפתיים ואצל קלינאית תקשורת וב"ה מודה לקב"ה על כל רגע, אני מדברת הרבה יותר טוב! זה הרבה פעמים קשה להשתלב כך בחברה, עד כדי כך שבכיתות הנמוכות איפה שהייתי היו הבנות בורחות לצד השני ולא מזמן החברה הכי טובה שלי בכיתתה סיפרה לי שהיא הייתה בורחת ממני כי היא ראתה את כולן בורחות והייתה בטוחה שאני ילדה מסוכנת ומתי שהיא שמעה שזה בגלל הדיבור בורחים ממני היא אמרה שהיא מנסה יום אחד להיות חברה שלי ושהיא ראתה שאני לא מסוכנת היא נשארה עד עצם היום הזה והלאה.. אז יש לי להגיד שלא צריך לרחם על המגמגמים ולא לברוח מהם, רק לנסות להבין אותם ולהתייחס כמו שאת רוצה שהתייחסו אליך! בהצלחה לכן וגם לי 3>
וואי זה נשמע קשוח…
כל הכבוד שאת מצליחה להתמודד עם זה!!
תכלס, כל אחת ממציאה/ מוצאת לעצמה את השיטות שמתאימות לה:)
מיוחדת אחת.
איתך בסירה, תתפלאי.
לא מטראומה, פשוט מגנים של אחד ההורים.
מסכימה איתך בכל מילה.
ריגשת אותי.
(וחשבתי שאני היחידה..)
וואו, אני….. יש מהיכן להמציא מילים לאחר כזה דבר??
אני מעריכה אותך כל כך על השיתוף ועל הבגרות והעמקות הטמונה בך!!!!!!!!!!!!!
עלי והצליחי!
גם אני מגמגמת, ומתנהגים אלי לפעמים בחוסר טקט משווע. אני לא מגמגמת כבד, אבל לפעמים נתקעות לי המילים ואני מדברת מסובך ולא קשור.
יום אחד חברה באה אלי ובשיא הטבעיות אומרת לי שאני סתם מסבכת משפטים, ואפשר לומר אותם ברגע. האמת שזה חתך לי את הלב, כי עד שאני מעיזה לומר משהו מעירים לי על זה.
אני יכולה לומר למורה ששואלת אותי למה אני נכנסת מאוחר לכיתה "אממ, פשוט הטלפון שלי, אז הוא בתיק, ואני צריכה אותו דחוף, כי יש לנו תוכנית עכשיו, אז אישרו לי להוציא אותו" (כמובן עם הרבה אממ) במקום לומר "אני צריכה את הטלפון דחוף" זה ממש מתסכל, אבל קיבלתי מתנות אחרות ב"ה!
וואו את מדהימה! באמת חשוב שאנשים יאמרו או יכתבו או ישתפו בכל דרך שהיא את מה שקורה להם כי אחרים לא יכולים לדעת *לעולם* מה באמת עובר להם בלב.
כאדם שמכיר מהמעגל הכיתתי בנות עם גמגום, אני יכולה לומר שמהצד יש הבנה, אף אחד לא מלגלג, ויש זמן להקשיב. גם אם נראה שלא נעים, זה לא ככה. אז תמשיכי לדבר. או תבקשי שנעזור לך להשלים את המילה כי שכחת את שמה.
לפעמים, הייתי משוחחת עם חברות אחרות בשקט כדי להבין את הדברים שכתבת למעלה ולא הבנתי- על אנשים עם גמגום. ולא ממקום פוגעני או מעליב. באמת לא ידעתי ולא הבנתי.
בגיל צעיר יותר, כנראה שזה היה אחרת וזה גם נובע מאי ידיעה.
בכל התמודדות שהיא, חשוב לחשוף הכל מראש, להסביר לאחרים איך את רוצה שיתייחסו אליך וככה זה באמת יהיה.
ואוו אמאל'ה אני מעריצה שלך!!
בת כמה את?
נשמע התמודדות לא פשוטה, אלופה שאת לוקחת אתזה ככה.. לא יודעת איך הייתי עומדת בזה